הקדמה (ומי שרוצה להגיע לחלק הסקסי, מוזמן לדלג)
שליטה בעיניי היא משחק. למה "רק" משחק? מפני שאני לא מאמינה שאף אדם בעולם שייך לנו באמת, מפני שנשלט/ת יכולים לקום וללכת בכל רגע נתון, מפני שמחוץ לסשן אני ממש לא אוהבת להגיד לאחרים מתי לנשום ומה לעשות (אבל שמחה לייעץ), מפני שיש מילת ביטחון שיכולה לעצור הכל בכל שנייה נתונה. גם כללי המשחק ברורים - שפוי, בטוח ובעיקר - בהסכמה.
ויחד עם זאת, שליטה היא בעיניי הדבר הכי קרוב, אינטימי, מחבר, מקשר לנפש, למודע ולתת מודע, ללב ולאמת הפנימית שלנו. אני מאמינה שכשיש זוגיות בדס"מית טובה, קיים אמון יותר מבכל סוג קשר אחר של זוגיות וקיימת תחושת שייכות והתמסרות הדדית יותר מבכל קשר אחר וכן (בתגובה לצ'יטה), יש תחושת קדושה שאופפת את הקשר.
ולמה אני משתפת אתכם בכל ראיית העולם שלי על שליטה לפתע? משתי סיבות: הראשונה שבהן היא כי רציתי להגיב לצ'יטה על השרשור מעורר המחלוקת שפתח בנושא התחלות עם סאביות תפוסות, אבל התגובה שלי שייכת ולא שייכת לעניין הפוסט ובחרתי להגיב בנפרד והשנייה היא סתם תירוץ לספר קצת על אחד מהדברים החביבים עליי בשליטה - משחקי תפקידים.
כן, סשנים יכולים להיות דבר רציני ועמוק וחודר לנפש. אבל סשנים יכולים להיות גם סתם הנאה צרופה, כיף, בימה לכל הפנטזיות ומשחק מענג. אם בחיים הרגילים אנחנו מי שאנחנו, הרי שבסשן בפרט (ובסקס בכלל) אנחנו יכולים להיות כל מה שבא לנו. ועוד דבר, בעיניי אפשר, מותר ואף מומלץ מדי פעם לצחוק בסשן. זה ממש לא שובר לי שום דיסטנס בכל דבר אחר בקשר השליטה.
ואחרי ההקדמה הזאת, אני רוצה לשתף אתכם באחד ממשחקי התפקידים שפינטזתי עליהם לאחרונה:
[u]החוטף והאנגליה (דילגתם? זה הזמן לחזור)
אני גבר עשיר במיוחד ומניאק לא פחות. רכשתי לי אי בודד, קטן דיו כדי לא למשוך מציצנים וגדול דיו כדי להעניק לי פרטיות, מרחב ומיקום לארמון שלי, לאורווה, לבריכה ענקית ולעולם התענוגות הפרטי והסדיסטי שלי. מדי חצי שנה אני שולח את שליחיי, הסדיסטיים כשלעצמם, לצאת למסעות פיראטיים בים, להשתלט על אוניות זרות ולבחור לי בכל פעם שפחה אחת, יפה, עצמאית, דעתנית מאד, לחטוף אותה ולהביא אותה לארמוני. יש לי כבר תשע כלבות מאולפות. כל אחת מהן עונדת לצווארה קולר. על הקולר יש דיסקית מתכת ובו מספרה וסמל הארמון שלי. שפחות שמאסתי בהן או שפחות שמרדו במיוחד וזקוקות לחינוך מחדש, מועברות לאורווה - שם רשאי להשתמש בהן כל עובד של האי, החל בגנן ובמנקה ועד לפיראטים שלי.
בדיוק היום הביאו לי משלוח חדש: חטופה אנגליה, שנחטפה בדרכה לעבודה מתגמלת, הרחק מביתה. הפיראטים סיפרו לי שהיא לא מפסיקה לקלל ולאיים במשטרות, מעצרים ובמעקב כלל עולמי אחר חטיפתה שיוביל בסוף ללכידתי. כמה כיף יהיה לאלף אותה.
אני נכנס לחדר ומוצא אותה בדיוק כפי שביקשתי שיכינו לי אותה: ערומה, נועלת נעלי עקב, מאופרת באודם אדום וזנותי, פיטמותיה צבועות גם הן באדום וידיה משוכות מעלה וכבולות לווים בקיר. היא מוצאת חן בעיניי, אבל כמובן שהיא לא תדע את זה ממני. אני מביט בה במבט סוקר, הייתי אומר-מפשיט, אבל אי אפשר להיות ערומה ממנה ושואל: "אז את הכלבה החדשה?". היא נועצת בי מבט רצחני ומתחילה לקלל: "בן זונה, חוטף, תראה מה שיעשו לך כשימצאו אותי, תהיה בטוח שהאינטרפול מחפש אותי כבר בכל העולם, מניאק, זונה..."
"כך לא מדברת כלבה טובה", אני עונה באדישות ומעיף לה סטירה, "יש לך בחירה מהירה: להתחיל להתנהג בנימוס או שאאלץ לחסום את פיך עד שתלמדי. אז מה את אומרת כלבונת? תהיי כלבה טובה מעכשיו?". התשובה שלה היא רצף קללות נוסף. אני משתעשע מתגובתה. כמה שאני אוהב את המרדניות. כמה כיף להביט בהן אחר כך כשהן כורעות ברך מול הזין שלי, מוצצות ונועצות בי מבט מתמסר. אני שולף מכיסי גאג ומחדיר אותה לפיה. "הנה, עכשיו הרבה יותר טוב. עד שלא תהיי מאולפת לדבר בנימוס, את לא תדברי בכלל, כלבה". אני מסביר לה וניגש לתיבת האביזרים שלי. אני רואה איך היא נלחמת באזיקים שמצמידים אותה לוו בקיר, מבין שכואב לה. שיכאב, רק כך הכלבה תלמד לציית.
"מה שהולך לקרות בימים הקרובים, כלבה, זה שאני אאלף אותך לציות בסיסי. את תלמדי לקרוא לי מאסטר ותלמדי ששמך הוא כלבה 10. את תלמדי לדבר בנימוס, תלמדי למצוץ עמוק, תלמדי לשרת אותי בכל החורים שלך, בכל גופך ובכל נשמתך ויקירתי? את תלמדי לאהוב את כל אלה. לאחר שהאילוף הבסיסי יסתיים, את תשמשי במשך חודש ככלבת שירותים בלבד. את תהיי מיוחמת ולא תורשי לגעת בעצמך וגם אני לא אגע בך. אחרי החודש הזה את תתחנני שאכניס אותך לסבב הכלבות שלי. אבל לפני הכל, הפיטמות שלך קטנות מדי לטעמי ובולטות פחות מדי, אני עומד להגדיל לך אותן. גם הגוף שלך יעוצב בדיוק לצרכיי".
אני רואה את המבט המפוחד בעינייה והוא רק מחרמן אותי יותר. זוג מצבטי פיטמות כבר נמצא בידיי. אני מצמיד אותם בחוזקה לפיטמותיה המואדמות, שקורצות לי ללטף ולגעת בהן. עוד לא הגיע זמנה לקבל ליטופים. אני מביט בלחץ על הפיטמות ומתחיל להצמיד למצבטים אטב אחר אטב, שמושכים את פיטמותיה עוד ועוד החוצה. הכאב בטח קשה במיוחד עכשיו. אני רואה שהיא כמעט בוכה. "הזדמנות אחרונה כלבה, את עומדת להיות מנומסת או שאת מעדיפה ללמוד בכאב?", אני מוציא את הגאג מפיה ומאפשר לה לענות, אבל היא חזקה הבת זונה. "אז זאת הדרך היחידה שלך להשיג בחורות, שמוק, לחטוף אותן?", היא עונה ואני מחזיר את הגאג לפיה ובאדישות עונה לה: "את התשובה לשאלה הזאת תדעי בקרוב, אבל קודם תלמדי שהרגשות שלך לא מעניינים אותי, הבוז שלך לא מזיז לי, מה שחשוב לי זה שתהיי חור טוב וצייתן של כלבה מיוחמת וזה בדיוק מה שאת עומדת להיות תוך שלושה ימים".
אני אוחז בשוט זנבות בידיי ומתחיל להצליף באטבים. הם עפים אחד אחד מהמצבטים ובכל פגיעה כזאת פיטמותיה סובלות מלחץ נוסף. דמעות יורדות מעינייה והיא מנסה לסמן לי משהו בהן.
"מה קרה כלבה? נשברת? רוצה לומר לי משהו?", אני שואל בחיוך. היא מהנהנת.
אני שולף את הגאג מפיה ושואל: "מי את?" והיא עונה: "הכלבה שלך"
"מי אני?" אני מקשה והיא עונה: "המאסטר שלי", אבל בקול מתריס. "לא מספיק טוב כלבה. אני אצליף בך עד שתגידי את זה בקול שממש ישכנע אותי". כשהשוט נוחת עליה לראשונה, היא מתחילה להבין שתאלץ לציית: "אני הכלבה שלך, אתה המאסטר שלי, בבקשה, בבקשה.."
אני מתיר את ידייה, מושך אותה בשערה ומוריד אותה מול ברכיי: "נכון. את רואה? הרבה יותר נעים להיות כלבה טובה ועכשיו, כשאת כבר יודעת מה את, הגיע הזמן לשיעור הראשון - תפתחי פה מותק וקבלי את הזין של אדונך. היום תלמדי למצוץ".
***
הפנטזיה ממשיכה וממשיכה. פעם אולי אשחק אותה, באחד מהמשחקים שלי ואולי לא. לפעמים כיף גם סתם לפנטז על המשחק הבא.
לפני 16 שנים. 18 באוגוסט 2007 בשעה 14:30
