לפני 17 שנים. 17 באוגוסט 2007 בשעה 18:35
זה התחיל בהילוך איטי - דוד שלי עומד באמצע הסלון שלי, אבא שלי צועד אליו בפסיעות איטיות, כמו סרט בהקרנה איטית - לאט לאט עד מפגש הידיים המהוסס ואז החיבוק ואז התודה שבאת. אבא שלי מושיט לדוד שלי פסל - הכנתי לך בתודה. דוד שלי, אמן בעצמו, מסתכל ומשבח את הפסל ומבקש חתימה בתחתית פסל האיכר.
לאט לאט אנחנו מעלים את אבא שלי וחברתו לגג. הוא מתיישב ליד דוד שלי והם מתחילים לספר סיפורי ילדות וכמה שהם דומים. החיוך הזה שעולה על פניהם והופך אותם לשמש זורחת. וכמה למדתי על אבא שלי כילד וכבוגר וכמה שלמדתי להעריך את דוד שלי ואשתו וכמה שכמעט-כמעט זרמו לי דמעות כל הערב וכמה שהייתי מאושרת כשבסוף הערב הם קבעו להפגש גם לבד כי אבא שלי רוצה להתנצל ברצינות ודוד שלי מזמין אותי לבוא לבקר בביתו והנה, יש לי משפחה ישנה-חדשה.
בהחלט יזכר כאחד הערבים המרגשים בחיי.
