לא היתי בטוחה שהוא יעבור את השנה הזאת וכשכבר חשבתי שכן, לא הייתי בטוחה שהוא יעבור אותה כשהוא יודע מי הוא. הפרקינסון והאלצהיימר מכרסמים חלקות מאבי. משבוע לשבוע נעלמות לו עוד מילים. הוא רוצה להסביר מה נותנים לו לאכול לארוחת בוקר ואומר : "נו, את אבקת הכביסה הזאת". הוא מתקשר נפלא ואז לפתע נכנס לבלק אאוט ואין עם מי לדבר. חיתולים, תרופות, הליכה קשה וכפופה ועדיין דבר אחד שנשאר פעיל ועוצמתי- אהבתו לנשים.
עברנו איתו כל כך הרבה בשנה הזאת. אני לא יודעת אם בחגיגת יום ההולדת הבאה שלו הוא יזהה אותי. התרופות משפיעות פחות ופחות. אבל אני יודעת שנתנו לו שנה מלאה באהבה ובתשומת לב.
שמונה שנים הוא חי עם בת זוגו לחיים ואז ביום אחד, שישי בערב, היא קראה לי ואמרה לי: "קחי את אבא שלך, אני לא רוצה אותו יותר". שנים שהיא התעללה בו נפשית ואני שתקתי, כי ידעתי שהוא בוחר, שהיא הבחירה שלו. היא לא הרשתה לו לצייר, כי זה מלכלך את הבית, לא הרשתה לו ללכת לתאטרון, כי הוא במילא לא מבין כלום מחייו, לא הרשתה לו להחזיק את המחשב שלו, כי זה מקלקל לה את העיצוב של החדר ובעיקר- לא נתנה לו יותר מדי לראות אותי ואת אחותי. פעם בחודש הספיק לה. היא השתלטה על כל נשימה שלו וכשהפסיק לשרת אותה, זרקה אותו כחפץ משומש.
כיום, כמעט שנה אחרי, הוא כבר לא נזקק למכשיר השמיעה, מסביר שלא רצה לשמוע, כבר לא מפחד שלא אוהבים אותו, מפסל ומצייר, מאזין לקונצרטים, משחק וקורא המון ונמצא בזוגיות חדשה ומאושרת. מי היה חולם.
ועשיתי בשבילו עוד דבר אחד, שיהנה ממנו כל עוד הוא יכול. אחיו לא מדבר איתו כבר 20 שנה. אבא שלי אוהב אותו ולא יודע מדוע אחיו התנתק ממנו. התקשרתי לאח, דיברתי-שכנעתי-הפצרתי והסברתי שאולי לא תהיה הזדמנות שנייה לשלום ביניהם. הוא הסביר לי שאבא שלי פגע בו יותר מכל אדם בעולם, אבל אבא שלי לא זוכר שום דבר מזה. היום הוא יגיע ליום ההולדת. יש לי דוד מקסים ומוכשר, יש לי ארבעה בני דודים, כולם נורא מוכשרים. אני יודעת על כולם רק מקריאה על השגיהם בעיתונים. היום אכיר את המשפחה המורחבת שלי. אני לא זוכרת מתי התרגשתי כך ממשהו בחיי.
לפני 17 שנים. 17 באוגוסט 2007 בשעה 5:16
