דוב(ר) ההרמון

טווה מלכודות מתוקות.
מדליקה לעצמה סיגריה, מעכסת רגלה.
וממתינה, לזמן ולקורבן.
היא לא תפעיל את המלכודת על כל אחד.
לא כל אחד ראוי להיות ניצוד.
 
היא מזהה מישהו והציידת שבה נדרכת.
עוד מעט הוא יפול במלכודתה,
 קורבן בר מזל.
וכאשר יפול בה, חסר אונים ויתחנן,
היא תניח את הסיגריה בצד, תפריח טבעת עשן, תחייך ותירה בו חץ אחד מדוייק,
טבול בחומר הסודי, אותו רקחה.
תביט בו ותחייך.

הוא שלה, היא כבר יודעת.

מעתה יזדקק לה, כאוויר לנשימה.
לא יצליח להבין איך היה בן חורין.
יודה לה על שצדה אותו ולקחה אותו להרמונה.

חורשת מזימות חמודות.
ועינייה נוצצות.
השדונית הטובה מתערוררת לחיים.
ואתו, החיוך המיוחד והממזרי שלה.
הם מכירים אותה ואת מזימותיה.
היא יודעת שהם מבועתים, אך גם נרגשים.
מפוחדים ונמשכים בו זמנית.

היא יודעת שהם יודעים, שזה יהיה אכזרי. 

ובטוחים שזה יהיה כיף.