דוב(ר) ההרמון

לילה. 
אני נסער, גבירתי עייפה לפני שינה. 
נסער ככל שאהייה, אני לא מוכן לוותר על השיחה איתה.
ובלי שאהיה מוכן, היא מתחילה לתאר סיטואציה, ואני נדרך.
ז"א מה שיכול להדרך עם הכלובון והטבעת שמסביבו. 
האסיר משתולל בתאו, מכה בסורגים, דורש לצאת. 
לא מבין שככל שישתולל, כך הכאב החד של הטבעת והכלוב רק יתעצם. 
יציאה החוצה לא תהייה היום. 

והיא מפרטת בעדינות, מתעללת באופן הכי מתוק ומרגש. 
ואני מגורה, כואב ונרגש.
וככל שהיא מרטיטה אותי, הכאב מתערבל לו עם העונג והריגוש. . 
ואז היא שואלת האם נרגעתי מהסערה שפקדה אותי?  
ואני מחייך , עונה "כן, גבירתי. תודה". 
וחושב על כך שהיא הסוהרת והקוסמת הכי מרושעת ומתוקה שיש.