אמי תמיד נוהגת להגיד שההבדל בין שמנים לרזים הוא בעצם ששמנים אוכלים כשהם עצבניים, בעוד הרזים לא מסוגלים לגעת באוכל.
זה אולי מסביר למה אני די רזה.
כל פעם כשמשהו גורם לי ללחץ או עצבנות, אני מוצא את עצמי מורעב. ליתר דיוק, אני פשוט מרעיב את עצמי ולא בכוונה תחילה.
תמיד תהיתי מה גורם לי בדיוק להגיב ככה ולמה דווקא ככה. ובכן, לאחר שנים רבות של הרעבה עצמית מתמשכת בעתות מצוק, צרה ולחץ התשובה סוף סוף הבזיקה אל מוחי.
באחד הפרקים הבודדים של האוס שזכיתי לראות (תוכנית די חביבה), הד"ר המיוחד הזה סבל מבעיות גמילה מאיזו תרופה שהוא התמכר אליה. כשהוא ראה שהוא לא יכול יותר לעמוד בכאב שהחסך ממנה גורם לו, הוא פשוט לקח חפץ די כבד והטיח אותו בעוצמה על היד שלו עד שהוא שבר את היד.
מסתבר שאח"כ מישהו עלה על הסיבה שהוא עשה זאת. ההגיון די פשוט - המוח שלנו מקבל "קריאות מצוקה" ומגיב להם. כאשר כמה קריאות שכאלה מתקבלות במקביל (עקב פגיעה באיברים שונים במקביל), המוח מגיב לקריאה הכי חזקה שהוא מקבל ומתעלם זמנית מהשאר, כך שהאדם חש את הכאב רק במקום הכואב ביותר ובשאר לא.
זה עובד נפלא אצלי. משהו מתחיל להציק לי ואין לי יכולת לעשות מאומה בנושא ו/או להתמודד איתו, אני מיד מאבד את התיאבון שלי. הגוף שלי מתחיל לרעוב והרעב מתחיל להציק. אני מנסה להתמודד עם הרעב, אבל עד שאני מסתגל להרגשת הרעב הנוכחית, התחושה עצמה מתחזקת. נוצר מצב שבו הרעב תמיד עוצמתי יותר מיכולת ההסתגלות שלי וזה פשוט נפלא! הרעב מקיף אותי מכל עבר. אני יכול להרגיש את הבטן שלי נצמדת לגב, את הכאב הזה שגורם לי להרגיש כאילו שאני מעכל את עצמי ואיני מסוגל לחשוב על כלום, חוץ מאותה תחושה של חולשה ורעב...
אומרים שהבנה והכרה במשהו זה 50% מהפתרון. בינתיים 50 האחוזים האלה לא הצליחו למנוע ממני גם היום לאבד את התיאבון. אני רק מקווה שבקרוב זה יעבור, כי בפעם האחרונה שזה קרה איבדתי 7 קילו תוך חודש וחצי. (והכי עצוב - 7 קילו של שרירים...)
לפני 16 שנים. 7 באוקטובר 2007 בשעה 16:27