חודשים עברו מאז שאהבה הפכה לישנה, והכאב גם הוא מתיישן מעט. זה העניין עם אנשים כמוני, הם בוחרים לעטוף כל רגש ולהציג אותו במוזיאון חייהם. כך גם אני, לא אוהבת לשחרר רגשות חזקים שהרגשתי. עד היום אני חוזרת לאהבה הראשונה שלי. איך שהיא גרמה לי להרגיש. היום זה קצת מוזר, אני לא מרגישה אהבה, אולי רק קסם מפוספס. כל הזרקורים שהרגשתי בדייט הראשון עדיין קיימים בפנים. וגם איתה, מטורף לחשוב שדבר גדול היה ונגמר. האם גם נגמר באמת? לשחרר זה תהליך בעל משוכות מרובות. והנה אני, לקראת ריגושים חדשים. זה מפחיד כל כך. אני לא באמת מתרכזת בפחד, אני חיה את מה שיוצא ממני, ואת השגרה שלי. אבל אם אני חושבת על זה פתאום לבד, זה מפחיד. אף פעם לא הבנתי איך אנשים אוהבים ומפסיקים לאהוב. כאחת ששמה אהבה במרכז, כרגש עליון, בחיים לא הפסקתי אהבה אמיתית מרצון. תמיד זה היה הצד השני שהפסיק אותה. כי כשאני מאוהבת, אני לא עוזבת. וזה תמיד מפחיד בהתחלה. אהבה היא כמו כדור בוער שאם משחקים בו אפשר להיכוות. אבל גם יש משהו יפה בזה, אור אדום מרגיע, ריח ההתלקחות, מוציא ממני אהבה חדשה.
לפני שנתיים. 15 במאי 2021 בשעה 20:20