אני לא מאלף את הכלב שלי צופי, אני מחנך אותו. מעולם לא היה לי צורך לעשות ממנו חיית קרקס, ובמקרה של הגזע שלו, האסקי סיבירי, גם אי אפשר בכלל. יש פקודות שנוהגים ללמד כלבים כמו ארצה, שאני לא רואה שום צורך בכך. צופי עושה משהו כשאני מבקש ממנו. בזכות העובדה שהוא מכבד אותי, ובגלל שאני מבקש, ולא בגלל שהוא חייב. כך גם אני מגדיר את זה, אני לא מצווה עליו אני מבקש ממנו. הוא גם למד אצלי כללי התנהגות, שהם לא בגדר בקשה ברורה, כמו למשל לא לברוח כשאני הולך איתו לטיול בלי רצועה, או לבוא כשאני שורק או קורא לו. אני מלמד אותו גם ערכים וכללי התנהגות. יש לו אוצר מילים של מאות מילים שהוא לגמרי מבין, והוא מבין ממש.
בכל מקרה הוא לא מרגיש חייב ואכן יש מקרים שהוא לא נענה לבקשתי. למשל שלשום הוא ברח לי באמצע הטיול ונעלם. הוא יודע שאסור להתנהג ככה, זה בניגוד לכללים שלימדתי אותו. כשחזר בבוקר, או אחרי שהלכתי לישון, הוא הצטער מאד שהוא גרם לי תחושות לא טובות, באמת ממש מצטער. אין בכך כדי לשנות את העובדה שהוא ברח.
אני הייתי רוצה לחשוב שהוא גם מתבייש שעשה את זה, אבל בני האמצעי הסביר לי במשבר עם בני הקטן, שאני מתבלבל. הוא הסביר לי, שכשהוא יושב בשיעור משעמם, וממש נמאס לו כבר מכל השיעורים, שהיו קודם, עוברת לו בראש מחשבה להבריז, אבל הוא יודע שלהברזה כזו יש מחיר, שהוא לא רוצה לשלם. האמת, שאני לא זוכר בכלל שהענשנו אותו כבר שנים רבות. כשהוא עושה משהו לא בסדר, אנחנו עושים לו שיחה, וזה תמיד מספיק. כנראה הוא מחשיב את השיחות האלה כעונש. הוא קורא להן שיחות מציקות, והן אכן כאלה.
גם לצופי אני עושה שיחות, והוא מבין, ממש מבין. הוא יודע שהוא היה "לא בסדר", התנהג לא לפי הכללים. הוא גם מבין שמגיע לו עונש. מה שהכי מדהים, שהוא אפילו בוחר לעצמו עונש, כמו למשל לא לבוא לשולחן כשאני אוכל נקניק, ונותן לחתולים. הוא יושב בצד ומנסה לחשוב על דברים אחרים. אבל הבעיה שגודל העונש לא מספיק לו כדי למנוע אותו מלעשות את זה, כי זו תופעה שקורית לאורך כל חייו.
הפעם החלטתי לשדרג את רמת העונש על המעשה. אתמול והיום, לא לקחתי אותו לטיול. אמרתי לו: כלב רע, נו נו נו, אין טיול. כלב טוב, טיול טיול. הוא הבין, והסתובב אחורה במורת רוח על חומרת העונש. אבל היום בערב כשיצאתי לנסיעה על האופניים, זה עבר את הגבול בעיניו, שהרי הוא יודע היטב שכאשר אני עם האופניים הוא מקבל טיול ענק. הוא מחה נמרצות, וכמובן שוב קיבל את אותה שיחה מציקה ואינטלגנטית כמו קודם. נעלתי את הדלת, ועליתי על האופניים, כאן כבר צופי לא הסכים, והתחיל לשרוט את הדלת מבפנים. אמרתי לו צופי אסור והוא הפסיק.
כשחזרתי הביתה, הוא החליט שהוא כבר ריצה את העונש, וכשאכלתי פרוסה עם נקניק הוא כבר בא לבקש.
יש משהו נוסף שחשוב בעונש, שברגע שגומרים לרצות את העונש, לא כועסים יותר, והעניין סגור. זו דרך שמאפשרת להיות לא בסדר, לשלם את המחיר, ולחזור לשיגרה כשהכל טוב. דף חדש. זה במקום לריב ולכעוס. אפשר ורצוי, להתנהגויות לא תקינות, לקבוע טבלת מחירים של מה העונש שמקבלים על זה. לפעמים זה שווה להיות לא בסדר, מוכנים לשלם את המחיר. ולפעמים זה גם בסדר.
***
לדעתי הגישה תקפה גם עם ילדים ועם סאביות.
***
אלה היו שישים שניות על ההבדל בין חינוך לאילוף.
לפני 13 שנים. 2 בנובמבר 2010 בשעה 17:48
