פורסם לפני 7 ימים ב - 26 ביולי, 2011 בשעה 16:33
אנחנו ישנים במיטה שלו, אני מצונפת כנגדו, כל מילימטר בגוף הכואב שלי רוצה להרגיש אותו, היד שלו בשיער שלי, כל הלילה.
בבוקר הוא מעיר אותי בליטוף עדין בצורה מפתיעה.
"קומי ילדתי, יום קצר היום וצריך להספיק הרבה" אני פוקחת עיניים ומחייכת אליו עם כל האהבה שיש לי בלב "מה צריך להספיק היום?"
"ניסע לקניות, את חייבת עוד בגדים הולמים ילדה ואחר כך נאכל במקום יפה שאני אוהב ואחר הצהריים ...ננוח , לזה נועד סוף השבוע לפינוקים מיוחדים" יש לו ניצוץ בעיניים ואני לא יכולה להסיר את החיוך מהפנים.
"תתלבשי, בשמלה הכחולה שלך, בלי תחתונים" הוא אומר כשאני קמה מהמיטה ומתמתחת.
"בלי תחתונים?" אני מרימה אליו מבט מתחנן" אבל אדוני"
"אין אבל אצלי" היד שלו נשלחת לעברי, תופסת פטמה צובטת חזק "הולכים לקניות בדרך שלי ילדתי ואת תתנהגי יפה לא משנה מה אעשה...נכון?" האגודל שלו משחק עם הפטמה שלי "כן אדוני"
אני הולכת לאמבטיה ומביטה המומה בסימנים החדשים שמקשטים את העור שלי מאתמול בערב.
אני לובשת את השמלה הכחולה, עם הכיסים מקדימה, קושרת יפה את הסרט מאחור והולכת לחפש אותו.
הוא במטבח עם ארוחת בוקר בריאה, אני מרימה גבה והוא מחייך "צריך לדאוג לך ילדונת, זה חלק מהעניין"
הוא מחליט שניסע לקניות בעיר אחרת, במקום שאין הרבה סיכוי שניתקל במכרים. היום כחול ויפה, הכביש פנוי והוא מזמזם שירים את הרדיו
אני בוחנת אותו בשקט כמה דקות, מחייכת לעצמי.
"אדוני, מותר לי לשאול אותך שאלה?"
"מותר לך לשאול כמה שאלות שתרצי היום ילדתי, התנהגת אתמול יפה ואני גאה בך" השבח גורם לי להסמיק מהנאה.
"כמה...עם כמה..."אני מגמגמת, לא בטוחה שאני באמת רוצה לשאול את השאלות ולקבל תשובות "כמה קשרים כאלה היו לך אדוני?"
הוא לא עונה לרגע ואני תוהה אם היה עדיף לשתוק.
"את הרביעית" הוא אומר בסוף, לפני שאני מספיקה לומר משהו נוסף הוא ממשיך "את הכי צעירה ילדתי ואני חושב שיהיה לנו קשר ארוך ויפה
אני אוהב לחנך אותך" הוא משתתק, ממתין שאשאל עוד
"תמיד רצית קשר כזה?" "מגיל מאד צעיר ידעתי שזה משהו שמושך אותי" הוא עונה בכנות "ומאז ומעולם האמנתי שישבן של אישה נועד להענש" הוא מגחך ואני מסמיקה.
השאלה הבאה קשה לי במיוחד "אדוני, זה טבעי, כלומר זה נורמלי ש...שמפתחים רגשות?"
הוא זורק מבט הצידה, קולט את הישיבה המתוחה שלי ומחייך חיוך חם "זה טבעי לחלוטין קטנה שלי ואף מתבקש"
זה גורם לי להרגיש טוב ואני עוצמת עיניים ומתמכרת למוזיקה.
כשאנחנו מגיעיםהוא מחנה את הרכב ומוביל אותי לאורך הרחוב הראשי לחנות ענקית.
"עכשיו נעשה סיבוב ואת תמדדי את הדברים שימצאו חן בעיניי. את יכולה להראות לי מה מוצא חן בעינייך ילדתי אבל אני לא מבטיח שאסכים"
החנות מלאה, יום שישי, אמצע הבוקר...אנחנו משוטטים לאט בין המדפים והמתלים, יש להם מבחר ענק של חצאיות ושמלות.
מהר מאד הוא אוסף שמלות וחצאיות שעוברות את הביקורת שלו- כולן בצבעים עליזים, כולן חמודות להפליא.
"מה עם זאת?" אני שואלת, נועצת מבט מלא כמיהה בשמלה קטנה ושחורה, צמודה וסקסית לגמרי.
"לא" הוא פוסק ואני עושה פרצוף "אבל..." "ילדה" הוא מניף אצבע מתרה "אמרתי בלי אבל...זאת שמלה זנותית וזה לא מתאים לך. אין ויכוח" הוא מפנה אותי אל תאי המדידה "עכשיו תמדדי כל דבר ותקראי לי לראות"
המוכרת ליד תאי ההלבשה מנסה לומר לו שהוא לא יכול להכנס לשם, הוא מסביר לה בנימת קול תקיפה ומנומסת שהוא צריך לבחון ולאשר
כל בגד שמודדת הילדה הקטנה ושהוא ייכנס וימתין לי. אני מסמיקה לגוון אדום ביותר והיא מביטה בי בסקרנות ונכנעת.
הוא ניגש לתא האחרון בשורה. המרווח ביותר ותולה את הקולבים, יש שם שלוש שמלות וארבע חצאיות.
באנחת השלמה אני נכנסת. המראה הארוכה מחדדת לי את עוצמת הסימנים שמקשטים את הישבן ואחורי הירכיים שלי- זה מעביר בי רעד קטן ואני לא בטוחה אם הוא מתדהמה על זה שספגתי את המכות האלה או שהוא נובע מריגוש.
אני לוקחת את השמלה הראשונה, אדומה בהירה, עם כתפיות דקות וחצאית קפלים. האמת שהיא נראית יפה, אני נראית צעירה במראה שמולי. "אדוני" אני פותחת קצת את הוילון להראות לו. הוא ניגש ומסיט אותו לגמרי, בוחן אותי בריכוז "יפה, תסתובבי" אני מסתובבת מראה לו גם את הגב " היא מוצאת חן בעיניי. תניחי ידיים על השרפרף" הוא מצווה מצביע על השרפרף שבפינת התא.
אני מניחה ידיים, כפופה יפה לפניו, הוא ניגש ומרים את השמלה, מפשיל אותה במעלה הגב "אדוני?" הכל שלי מצייץ בזעזוע, הוילון פתוח לרווחה, מסביב לקוחות ומוכרות.
"שקט ילדה, אני צריך לראות איך זה נראה" הוא לוקח צעד לאחור ומתבונן "כן זה הולם מאד. הבאה בתור"
הוא יוצא ומסיט את הוילון. אני תולה את השמלה ועוברת לבאה בתור.
הוא מרוצה מכולן- האדומה, הסגולה, הצהובה ושתיים בכחול בהיר, כל פעם הוא מכופף אותי על השרפרף ובוחן את הנוף כשהשמלה מופשלת. אין לי ספק שלפחות פעם אחת מוכרת ראתה אותי כפופה ככה...
"עכשיו החצאיות" אני שוב מודדת ושוב הוא מרוצה מכולן, כשנותרת רק אחת למדוד הוא אומר לי להוריד את החולצה והחזיה ולקרוא לו.
אני מציית בחשש והוא נכנס לתא וסוגר את הוילון "יפה לך מאד" הוא מחייך "תראי לי אותך מכופפת" אני מתכופפת, ידיים על השרפרף, חצאית מופשלת, שדיים חשופים.הוא מתקרב מלטף את הישבן שלי, דוחף אצבע אל בין הרגליים.
"אדוני! אתה לא יכול לעשות את זה כאן" אני פולטת, הוא קופא "סליחה?"
אני שקטה, הוא מוציא את האצבע "אמרת לי הרגע מה לעשות?" הטון שלו קר כקרח.
"לא...אני...אני מצטערת אדוני...פשוט" אני מגמגמת
הוא סוטר לישבן שלי שש שבע פעמים ברצף מהיר, בעוצמה, זה לא צפוי ואני קוראת בכאב. אין לי ספק שמבחוץ אי אפשר לטעות בפירוש הקולות.
"תעמדי" אני קופצת מיד נעמדת מולו
"ידיים מאחורי הגב, ראש זקוף" הוא תופס את השדיים שלי, מועך בכח "את לעולם אבל לעולם ילדה לא אומרת לי מה מותר ומה אסור. זה מובן לך?" "כן אדוני" דמעות מבוכה מציפות את עיניי.
"הוא משחרר אותי "תתלבשי ונמשיך, אני אחשוב על עונש הולם לזה"
הוא יוצא ומוכרת נבוכה שואלת אותו עם הכל בסדר, הוא עונה לה שהכל נפלא ואין לה מה לדאוג, הוא רק העניש אותי קלות.
בא לי שהאדמה תבלע אותי.
אני יוצאת מהתא, סמוקה ודומעת, המוכרת עדיין לידו נראית סקרנית ביותר.
"אנחנו ניקח הכל" הוא אומר לה והיא מחייכת "תגידי תודה ילדתי"
"תודה" אני ממלמלת ואנחנו הולכים לקופה.
אני שקטה, לא מוציאה מילה, מקווה נואשות שהוא יוותר על עונש.
את זוכרת מה קרה בפעם הקודמת שהתחצפת?" הוא שואל כשאנחנו יוצאים, הוא מחזיק בשקיות ביד אחת ומנוט אותי ביד השניה
"כן אדוני" אני לוחשת.
"מה קרה?" הוא לא מסתפק בתשובה הקלה.
"שמת...הכנסת ג'ינג'ר לישבן שלי אדוני ועמדתי בפינה" אני לוחשת מתפללת בלב שאף אחד לא שומע.
"נכון מאד ילדתי, אז אני חושב שמשהו בסגנון הזה יהיה הולם גם הפעם" אני נושכת שפתיים ולא מוציאה מילה.
לפני 12 שנים. 8 באוגוסט 2011 בשעה 13:45