כבר למעלה משבוע שלא יוצאות לי המילים.
אני רוצה לכתוב על רגעים של אושר. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית מופלאה של להתרחב ולגדול בלי לעלות אפילו גרם במשקל. זה רק הלב הוא שגדל. ולא יוצאות לי מילים.
אני רוצה לכתוב על רגעים של עצב. על עומס של חיים. על מנעד רגשות רחב ובלתי מוגבל. על יכולת אנושית להיכנס לתוך בועה, כזאת שמזינה את עצמה בצורה לא בריאה. ולא יוצאות לי מילים.
אני רוצה לכתוב על אנשים אהובים. על האהבה שלא תלויה בדברים חיצוניים. על אכפתיות אמיתית וידיים מחבקות. על עומס של אנושיות מופלאה בתוך עולם מלא ניגודים. אני רוצה לכתוב על זה. מאד. ולא יוצאות לי מילים.
אני רוצה לכתוב על זה שאני מבורכת. גם שם נתקעות לי המילים.
אני רוצה לכתוב על אחד שעוטף ונעטף בנשימה אחת. בפעם האחרונה היה שם דם. על אחד שהפך את חייו על פיהם. רק כדי להיות טוב יותר בשבילי. על אחד שרוצה לחזור כי יש בו געגוע ששורף בקצוות ועל אחת ששולחת זרועות ארוכות ומחבקות.
אני רוצה לכתוב על התמכרויות, ורגעים של צחוק עם דמעות. על מרבד אנושי מנותח בדיוק של מילימטרים ועל שקיות מלאות הפתעות. על כאב של חיוּת, ועל חייתיות בריאה. על טירופים. על רוגע. על שלווה. על כאוס. תוהו ובוהו ואיים של שפיות. על חלקים מדממים, על חלקים שלמים. על החוסר בחלקים. על חלקים בלי חוסר. על שלמות. על כאב של פורקן. על פורקן של כאב. על שריטות ונשיכות. על עיניים ושפתיים. על אושר במנות מדודות, וכאלה שלא.
ולא יוצאות לי מילים.
סעממק.
אז אני מקשיבה.
אני מקשיבה לאחד שפעם חשבתי שהוא זוכר רק לשכוח. אני פתאום מבינה שהוא רק מנסה לשכוח שהוא זוכר לזכור. כי הוא יודע לספר לי שהוא זוכר הכול.
אני מקשיבה לאחד שקורא לי נשמת חייו. ואני מקשיבה לאחד שקורא לי אהבת חייו. ואני מקשיבה לאחת שקוראת לי טמבלית אהובה. ואני חוזרת. אני גם רוצה אישה.
ואני מקשיבה בשקט בשקט, אפילו קצת בזהירות, לצעדים שקטים של בועות. יש להן רגליים. והן הולכות.
ואז אני מבינה
שיש רגעים
בחיים
שמילים
לא עושות איתם חסד.
