הו בוי.
***
1. אם אין לכם ילדים, ואתם כבר לא בבית הספר, או קוראים עיתונים יומיים (או צופים בחדשות בטלוויזיה. או חגים מדי יום סביב הפיד בפייסבוק) קשה לזכור בדיוק מתי מגיע כל חג.
2. זה נכון לגבי פסח, חנוכה, פורים, יום העצמאות, כל יום זיכרון שאין בו צפירה בערב, יום האם (אזוי!), יום האב, יום הנכד, יום הפנקייק הבינלאומי -- אבל באופן משונה לא נכון לגבי ולנטיין. לא ברור לי למה בדיוק. מדובר במועד של גויים, אחרי הכל, ובין אם איתרע מזלכם להיות או לא להיות בזוגיות בבוקר יום ה-14 לפברואר, מדובר בסך הכל בתזכורת חיצונית, בלתי אישית, המגיעה תמיד במועד בלתי נוח ומתקבלת ברצון בערך כמו צלצול ההשכמה בטלפון ב-7:55 בבוקר. אף אחד לא אוהב את ולנטיין, גם אם הוא לוקה בשכלו ועדיין אוהב את האהבה.
3. ועם זאת, בעוד שעל יום האם אני שומע על פי רוב בדיעבד מאימא שלי, כל ולנטיין מחדש מודיע על בואו באלפי מסרים בלתי רצויים המעוררים בי את אותה תחושת חלחלה דקה המצופה בסירופ סוכר דביק שאני חש כלפי שירו של קני לוגינס, Danger Zone, מאז קבעתי אותו כנעימת ההשכמה בטלפון שלי.
4. כאן אני אמור להתפייט על מעלותיה של האהבה הספונטנית שאינה תלויה במועד אבל יש לי גזים.
5. ולפיכך אני בעד כפתורי Snooze לכל החגים, המועדים, ימי הזיכרון והנוראים, הצומות, התקופות, האזכרות, ימי השנה, היובלים, החצי-יובלים, ימי ההולדת, החתונות (במיוחד החתונות), פתיחות העונה בין שהן חגיגיות ובין שהן לא, הדרבים, הפלייאופס וההשקות הרשמיות של מותג הפיצה פאפא ג'ונס בארץ.
6. חלף זאת אני נמנע מלעשות ילדים. ומכיוון שהטבע משיקוליו שלו הציב את עשיית הילדים בסופו של המדרון החלקלק של המין ואת המין בסופו של המדרון החלקלק של הדייט אני מסרב לחגוג את ולנטיין.
7. ומשום כך לא אצא איתכן הערב. לא שהצעתן אבל בכל מקרה.
8. יום טוב אמרתי.
