ירקרקות האופר

הנודניק

אנחנו יושבים ב"שיבר" כשהנודניק מגיע. אני בבירה השנייה שלי, את בחמישית, אני כבר די שיכור אבל את לא. את יודעת להקשיב באופן יעיל -- שאלה חודרנית פה, מבט מפקפק שם, והנה אני מוצא את עצמי מספר לך דברים שלא מספרים בדייט ראשון, מה ההיא עשתה לי, ומה נתתי לה לעשות לי. זה כאמור מתי שהנודניק מגיע. לזרים שחודרים לחיים שלי יש יכולת מופלאה להתגשם בדיוק כשאני מוציא מהפה מילים כמו "סטרפאון" והנודניק הזה לא יוצא דופן. אני משתתק ומאדים ואת מחייכת. הוא אומר "ורד? ורד? רוצה לקנות ורד לבחורה היפה?"

לך מפה, אני ממלמל לתוך הבירה שלי.

"לא הבנתי. רוצה? תקנה ורד לגיברת?"

"לא", אני אומר בקול כמעט החלטי. "תודה גבר, לא".

"לא מגיע ורד יפה לבחורה יפה?"

"שמע", אני אומר לו, "לא רק שאני לא רוצה לקנות ורד, אני מפקפק במודל הרווח שלך. אין שום סיכוי שאתה מוצא יותר מחמישה פראיירים בלילה שיקנו ממך ורד בעשרים שקל, ועם זאת אתה צריך לבלות את כל הלילה בשביל המאה שקל האלו. ויש לך איזה עשרים ורדים ביד".

"זה לא עשרים שקל", הוא אומר. "זה ארבעים וחמש".

"אה", אני אומר ושותק. את צוחקת. הוא הולך לשולחן הבא.

("ורד? ורד? רוצה לקנות ורד?")

"ראיתי איך הוא מתביית עלי עוד כשהוא נכנס בדלת", אני אומר לך. "אנשים כאלו, יש להם יכולת לקלוט אותי, הם רואים איזו חולשה בעיניים --"

"נראה שזה יושב עליך חזק", את אומרת, משחקת בכוס הבירה הריקה ונועצת מבט ישר בתוך המוח שלי.

"ממש לא, פשוט--"

"אה", את אומרת, מטה את הראש בעניין, כמו כלבת ציד. "יכול להיות שאתה רצית ורד?"

"מה? לא--"

את נשענת אחורה, אליו: "אני אקח ורד". הוא פונה אליך, מבין: "ורד יפה לבחור יפה, מה?"

שניכם מחייכים אלי. את מושיטה לו שטר. הוא מושיט לי ורד. אני לוקח את הוורד. אני בולע את הרוק.

***

המפתח

אנחנו מתהלכים כסהרוריים בסימטאות הריחניות סביב ה"שיבר", את כבר אולי קצת שיכורה ואני כבר אחרי השיא, מתפכח לאיטי. הידיים שלי עסוקות: יד אחת מנסה לתפוס אחיזה בוורד באופן שלא כולל קוצים, והשנייה מחזיקה במכנסיים שלי כדי שלא יפלו. הידיים שלך בתוך המכנסיים שלי, הכפתור העליון פרום, הריצ'רץ בחצי התורן. אני מנסה להרים קול מחאה נגד המצב הבלתי מכובד ויוצא לי, "לאיפה אנחנו הולכים?"

"אנחנו הולכים למיטה שלי שנמצאת בתוך הדירה שלי. אל תדבר, זה מסיח את דעתך".

בחדר המדרגות מול הדירה שלך את אומרת, "קח את המפתח מהכיס שלי". אני אומר, "למה שלא תפתחי בעצמך--" ואת מגיבה מיד במעיכה שאינה משתמעת לשתי פנים.

"אה!--" אני מציין.

את צוחקת, קרובה לפנים שלי, כמעט מחבקת: "הידיים שלי עסוקות עכשיו".

"גם שלי, אה--אה! עסוקות".

את שולפת את המלאה פחות מבין הידיים שלך מתוך המכנסיים שלי, לוקחת ממני את הוורד ומניחה אותו בין השיניים שלי.

"דאגלס פיירבנקס", את אומרת.

אני מושיט יד לתוך הכיס שלך ושולה את המפתחות. הגוף שלך רותח מתחת למכנסיים.

***

הוורד

את מוליכה אותי דרך מסדרון חשוך ודוחפת אותי, פני מטה, על מיטה סתורה. פנסי הרחוב מטילים צללים של וילונות על הכרית. את שולפת את המכנסיים שלי מעלי, ואני מקשיב לך נחלצת מתוך הבגדים שלך, מפילה את עצמך על עצמי, מנשקת את העורף שלי, את הגב, את שיפולי הגב, וכשאת מצמידה את השפתיים שלך ללחיי התחת שלי -- שמאל, אז ימין -- משתחררת מהגרון שלי אנקה בלתי גברית בעליל.

"אל תעזוב את הוורד", את אומרת.

אני שומע קול של מגירה נפתחת ונסגרת. אני מרים את הראש ואת דוחפת אותו לתוך הכרית כמו אימא שחונקת תינוק. אני מקשיב בדריכות לקולות של אבזמים נרכסים.

את שוב שוכבת מעלי. החזה שלך צמוד עכשיו לגב שלי. את נושכת את האוזן שלי נשיכה אלכוהולית מאוד.

תהיי עדינה אלי, אני מנסה למלמל מבעד לוורד, אבל מצליח רק להפגיש בין השפתיים לקוצים.

את מבינה בכל זאת. "אני אהיה עדינה אליך", את אומרת לתוך האוזן שלי ונכנסת. "ורד יפה לבחורה יפה".