גבר לילד מתבגר משוויץ בפני גבר אחר על הבר על איך הבן שלו התחרמן עם האמא של חברו.
הוא מספר בדקדוק רב את מהלך העיניינים שהוביל לסיטואציה בה הבן שלו התחרמן עם אישה, מילפית.
כשהוא מפרט בגאון רב איך הבן שלו ניצל הזדמנות כשהיה איתה לבד בסלון בזמן שחברו שיחק במחשב עם חבר נוסף, כדי לתפוס לה את הציצי.
ושהיא סטרה לו.
"כל הכבוד, מי שלא מעז לא לא מצליח. זה טוב שהוא מנסה, חטף סטירה אבל לפחות עשה מהלך."
סיפור לחבר'ה.
בעוד שנה שנתיים, הוא יספר על בן הטובים שלו שמעלילים עליו שאנס מישהי עם כל החבר'ה כי אתם יודעים מי שלא מנסה, לא מעז, אין לו ביצים. אם לא ינסה איך יצליח.
והנקודות הללו לא יתחברו לו, כי תרבות האניסה, כמה זה נורא לחבר למילה הזו תרבות, כאילו יש בה משהו תרבותי. אין.
היא לא הגישה נגדו תלונה, היא רק העיפה לו סטירה.
היא לא זו שסיפרה לאבא של הילד, הילד סיפר בגאווה לאביו, חלילה לא לאמא.
והאב, במקום לשטוף אותו כמו ילד בן שנתיים או ארבע -שלא דוחפים ידיים לשקעים חשמליים, ולהכניס את פחד האלוהים בו, טפח לו על השכם וקרא לו גבר.
אלה *חלק* מהגברים שגדלים פה, בארץ, בעולם.
זו התרבות שמחנכת לאניסה, המדרון החלקלק שהוא לא חלקלק בכלל, זה רק נדמה לכם. אם אתה יודע לחנך ילד איך להצליח להשאר בחיים, תחנך אותו גם איך לא להכנס לבית הכלא. איך לא לחרב חיים של אחרים. של אחרות.
כשגבר מתישב לידי באוטובוס ולא חושב בכלל לסגור רגליים, והוא נוגע בי, כי לא בזין שלו להצטמצם לחלק שלו במושב, זה גורם לי לזעם בלתי נשלט. אני נושמת עמוק עמוק, ומנסה לא לעשות סצינות, כי הוא בטח לא שם לב. כי רוב הגברים לא שמים לב שהם פולשים לנו למרחב האישי, כי זה לא מפריע להם.
וזה עוד בכלל בלי לדבר על גברים שהמושג הסכמה הוא מהם והלאה, שהטרדות מיניות זו צורת חיזור.
וזה מרגיש כמעט כמו פתאום שנשים מתלוננות, גם את המילה הזו אני שונאת בהקשר המדובר.
אנחנו לא מתלוננות, אלא מאשימות. תובעות, את הזכות שלהן על עצמן. יותר ויותר נשים עומדות.
זה מרגיש כמו שטף, אבל זה לא, זה רק זרזיף.
99% מהנשים (למען הספק), חוותה הטרדה מינית או יותר.
אני נאנסתי, אני שתקתי, אני לא התלוננתי. אני לא תבעתי. אני בחרתי אחרת. זכותי לבחור אחרת.
זכותי להפעיל שיקול דעת כדי לומר שזה היה אונס כי לא הייתה שם הסכמה, אבל שאני נוטה לחשוב שהוא לא בטוח הבין שהוא אונס אותי, שהמגע שלו שיתק אותי, שגם הוא נבהל מעצמו שם. אולי אני רק בוחרת לראות את זה ככה. אולי.
נתתי גם לו את הספק, ובחרתי שלא לשנוא אותו. של לחזור לעמוד בכוחות עצמי, ולא לתת לכאב ולשנאה הזו להרוס את מי שאני. זה לקח המון זמן, אני עדיין נאבקת, עדיין יש טריגרים. עדיין קורה שאין אויר.
מתוך כל כך הרבה נשים, אחוז כל כך קטן מגיש תלונה.
אז עשו תיקון לחוק, הנחיה 2.5, מרץ 2016, תענית אסתר (תאמינו לי, ושתי היא הגיבורה של הסיפור), הוחלט על תיקון הנחיה 2.5 כך שמי שיגישו בעתיד תלונות שווא על עבירות מין יועמדו לדין.
נשים רבות לא מתלוננות כלל, אחוז תלונות השווא הוא מזערי, התיקון לחוק נותן עוד כוח בידיים של מי שיש לו אותו. ומספק עוד כלי איום והרתעה בפני אלו שאולי חשבו להתלונן.
תרבות שמקדשת את עצמה.
העובדה שנשים מתלוננות פתאום יותר, מכניס בתרבות ה-"תהיה גבר" פחד אלוהים.
כי מי שמעז, עשוי למצוא עצמו במשפט. או לפחות בחדר חקירה.
ומי שמכניס את הזין שלו לתקע חשמלי, שישרף לו.
כי לשנות תרבות זה תהליך שמתחיל לאט, ומתגבר, עד שהוא נהיה תופעה, נחשול.
כמו להפסיק לעשן במטוסים.
ותמצית המוריסטית וחדה ומדוייקת של נושא התלונות משני סאטיריקנים לא קטנים
האחד, ליאור שליין - כל מה שרציתם לדעת על עבירות מין ולא העזתם להתלונן.
והשני, משנת 1989, אפרים קישון - הספורט הלאומי
ויש גם גברים אחרים, נפלאים, שלפעמים אומרים וכותבים בצורה שמכווצת את הלב רק כדי להרחיב אותו.
ויש אויר.
