סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 7 שנים. 17 באוגוסט 2016 בשעה 19:59

יש דברים שנשפכים החוצה מאנשים שאני לא מכירה, מהעולמות הלא ידועים לי, מעמקי הנפש שלהם שכל כך מהדהדים בתוכי.

זה מדהים איך איזשהי מחשבה או רגש שנפרס בפניי ממש במקרה בדפדוף אקראי יכול פתאום להאיר עם פנס חזק על מקום אפל וכואב בתוכי. מקום שהתרגלתי שאין בו אור. 

מאירים  לי פתאום על הדלתות שכבר התיאשתי לדפוק בהן. וכיביתי שם את האור.

בין לא מעט אנשים שכותבים פה, בין מעט אנשים שאני תמיד נהנית לקרוא, להרגיש את הסיטואציות שהוא מתאר — זה רימבאוד.

מגיע לאיש הזה פרגון מכל הלב והמלצה לבקר בבלוג שלו, מי שעוד לא עשה זאת.

 

אבל הפוסט הזה הוא לא פרגון לצורך פרגון. 

אחרי שקראתי את זה...

 

אני לא בוכה כמעט. 

מין הבטחה שנתתי לעצמי בגיל 14 ביום מסוים. עכשיו אני מבינה כמה הבטחות שלנו לעצמנו חזקות ומשפיעות עלינו. כמה אנחנו מסוגלים לתכנת את עצמנו. 

אז ילדה החליטה. אחרי הדמעות האלה, שום דבר בחיים האלה לא שווה בכי. הדמעות שלי גורמות לעוד יותר סבל מסביב, והסביבה צריכה אותי חזקה...

החבר הראשון שלט בי. בלי לדעת. שלט מנטלית, שלט לפעמים גם פיזית. הוא ניסה לגרום לי לבכות, הוא גם לפעמים הצליח. אבל הוא היה צריך בשביל זה באמת להכאיב לי, עמוק כמה שיכל, לא פיזית. 

אם השנים למדתי לשמור על עצמי עוד יותר טוב, בניתי לעצמי סוג של happyflow, גם עם הבעיות למדתי להתמודד לרוב בקטע הכי פרקטי. 

גם כשבוכים לידי, אני בוחרת בעמדה של הכח, נעמדת ליד הבוכה כקיר שתומך, גם אם מבפנים אני נקרעת לחתיכות קטנות. עומדת חזקה , בשבילו.

מגיל 14 אני בולעת דמעות, קוברת אותם עמוק. 

היו רגעים ספורים מאז שהתאפשר לי להיפתח ולתת לדמעות לזלוג. תספיק לי יד אחת לספור אותם ואני זוכרת אותם ממש טוב. 

גם כשלא מזמן גירדתי קצת את התחתית של עצמי, ואחרי שסוף סוף הצלחתי לעלות למעלה ולקחת אוויר— כל כך רציתי לבכות. להוציא את זה מהמערכת...  והצלחתי רק לשחרר רק כמה דמעות קצובות. וזהו. הפיצוץ נשאר בפנים.

מרגיש לי שכל בכי שלא קיבל יציאה, אוכל את המערכת מבפנים.. גם אם לא זוכרים עליו ביום יום. 

כל עוד אני לא נותנת לעצמי מקום לפרוק, אני גם לא נותנת לעצמי להתמלא ברגשות חדשים כמו שמגיע להם שאתמלא בהם...

שמישהו ילמד אותי לבכות!

אני כל כך רוצה להיות יותר אנושית.

 

Citizen​(שולט) - כל כך מבין אותך
גם אני רוצה לפעמים לבכות ולא מצליח לשחרר.
לפני 7 שנים
SapioS​(אחרת){Rתיק} - תודה יקר. פשוט חיבוק ענק וחם }{
לפני 7 שנים
Bent - כתבתי על זה לא פעם.

זה לא צורך אמיתי אצלי לבכות, אני רק מכיר בעובדה שכנראה יש שמם שיחרור שחסר לי.
שאיני מכיר או יודע להשתמש בו כראוי.

לבכות זה דבר חשוב
לפני 7 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י