בואי נדבר. נשב על הספה האדומה ונדבר. ככה פשוט. על מה היה היום, על מה ההיא אמרה ואיך ההוא ענה, על השיר החדש של איך-קוראים-אותה והסדרה החדשה עם המה-שמו מהסרט ההוא שממש אהבנו.
בואי נדבר. את על השטיח, הישבן לעקבים, הידיים שלך מונחות עלי, ונדבר. ככה פשוט. על מה שהיה אתמול ושלשום, על מה שיהיה מחר ומחרתיים, על חלומות ופירושם, על חטאים והשלכותיהם, על רצונות, פחדים וצרכים, על התרגשויות, דיסוננסים, נורמות ומציאות.
בואי נדבר. הידיים שלך קשורות ומתוחות חזק הרבה מעל הראש כשאת עומדת על קצות האצבעות, אני מולך, ונדבר. ככה פשוט. על הכאן והמיד, על הבטחות ועל דחיית סיפוקים, על שאלות שחשבת שהצלחת להתחמק מהן ועל תשובות חלקיות שחשבת שהספיקו. נדבר בשקט על תוכניות ומימושן, על כאב ועל סוגיו, על חום וקור, על מגע – של עור בעור, של מתכת בעור, של גומי וניילון ובד וחבל – נפגשים ונפרדים, נפגשים ונצמדים.
בואי נדבר. את זרוקה על הגב או על שש, רגליים פשוקות מעט, היד שלי על הגרון שלך או תופסת את שורשי השיער שלך, אני נכנס ויוצא, ונדבר. ככה פשוט. על מילים, תחושות ורגשות שהודחקו ונדחקו ושיוצאים עכשיו, על הצורה בה הפנים שלך משתנות, העיניים שלך זזות, על דרגות של כאב והנאה, על שאלות של מהות, על רצונות ומעצורים רגשיים שנפתחו, על עירום ועל אמת פנימית.
בואי נדבר, חמודה שלי. את שוכבת מלופפת מסביב לרגל שלי, הראש שלך נח על החזה שלי, העיניים שלך מסתכלות למעלה אלי וננעלות שם, ונדבר. הכי פשוט שיש. על קבלה והשלמה, גם אם רק לכרגע, על שקט ושלמות והבנה, על נקיון של התודעה, על חיבור של הנפש. בואי נדבר עליך ועלי.
בואי.
