אני מכורה לחיבוקים.
יש משהו בחיבוק שגורם לי להרגיש נזקקת וזקוקה בו זמנית. שגורם לי להרגיש בטוחה,אהובה,חשובה.
כמה שיותר,יותר טוב. אני תמיד מנסה לגנוב חיבוקים,מאמא ואבא,מהאחים,מבן זוג,ממנו וממך.פחות מחברות האמת,מגע של אישה אף פעם לא עשה לי/בי כלום.. אולי כי הן לא מספיק עוטפות אותי.
עצם היותי בחורה יחסית גבוהה ולא רזונת מצומקת גרמה לי תמיד לרצות שהגבר שאיתי יהיה גבוה וגדול יותר ממני. הרצון הזה שהבן אדם שאיתי ישמש לי כחומה ומגן. מן מעטפת שגורמת לי,אפילו לכמה רגעים,לשכוח את כל הרע והמכוער שמסביב,ושבפנים.
זאת גם הסיבה שאני אוהבת לישון כפיות.. להיות הכפית הקטנה,תרתי משמע,להרגיש אותך עוטף אותי בלי שום כוונה לעזוב. וכל פעם שהגבר לא חיבק, חיבקתי אני., רק כדי להרגיש טיפה נחוצה... גם אם ידעתי שזה לא המצב.
אני במיטה,כל לילה,לבד,שוב. והרצון להיות עטופה,הרצון להרגיש,לחבק,ללטף ולהסניף פשוט לא עובר...
נמאס לי לישון באלכסון,מחובקת עם בובה.
