בחוות הרכיבה (3)
ניסיתי לא פעם בשנים שיבואו, להבין מה, בעצם, ארע שם. איך יצא שאני שרוע מתחת לאסלה של נערה, יפה ככל שתהיה, ומלקק את החרסינה הצוננת כדי לנקותה בעודה מתבוננת בי. ברור שהייתי מאוהב. ברור גם שאותה פיית יער ניחנה בכישרון אפל, וביכולת למוטט את הפיגומים של אישיותי. אבל גם במרחק הזמן (וכן, גם בסיוע של פסיכולוג או שניים), לא באמת הגעתי לבהירות. זו לא רק ההשפלה, אלא המהירות שבה כל זה קרה: ימים, שעות, דקות, כשבכל שלב אני קורס לדרגת קיום נמוכה יותר: נער אורווה שמנצלים אותו באופן לא ראוי, שהופך למעין משרת ניקיונות, שהופך למשהו שאפילו אין לו שם -- הרי ליקוק של בסיס אסלה כבר לא ממש קשור לניקיון, קיימות דרכים פשוטות יותר לנקות משהו כזה. מה שכן ברור הוא האופן בו אליענה ניצלה כל שלב חדש כזה בתור אמצעי להגיע דרכו מיד לדרדור נוסף שלי, ושמשהו בי שיתף פעולה עם ההכוונה שלה.
הייתה בי וודאות גמורה שאני חייב להתאים את עצמי לרצונותיה של אליענה. זאת כדי לבלות קמצוץ זמן נוסף במחיצתה. מבחינתי זה היה מאבק הישרדות כפשוטו: הייתי חייב לזהות מה בי ממלא עבור אליענה חסר שז'אן פול לא ממלא. רק כשחשבתי על הדברים באופן הזה, יכולתי לתרץ לעצמי את הזילות המוחלטת של כבודי כאדם. סיפרתי לעצמי--אוויל שכמותי--שבעיניה של אליענה, למרות שאני מתחת לאסלתה, ולמרות שיש לה בן זוג שהיא מאוהבת בו, אני לא באמת כינור שני אלא מעין מאהב סודי שלה, מעין guilty pleasure שהיא מסתירה מז'אן פול.
העונג הזה היה קשור אצלה בחיפוש: היא לא הפסיקה לנסות ולאתר אצלי משהו, כמו אותם ציידי לווייתנים של העבר, ששולחים צלצל אחר צלצל אל הלווייתן, ומנסים לפגוע בליבו. הצלצל הראשון היה ניקוי סוליית מגפה עם מברשת השיניים שלי. הצלצל השני היה ניקוי חדרה "בכל מאודי" – על הסיומת הנוראה מתחת לאסלה. הצלצל השלישי הגיע בהמשך הערב. וזאת באופן הבא.
כשכבר באמת לא היה עוד מה ללקק, אליענה המשיכה לרכון ולהתבונן בי. היא הייתה שקועה במחשבות ולא העזתי לזוז. לבסוף היא אמרה לי ש"חשוב לה" שאני אבין את המשמעות של "בכל מאודך".
"טוב" אמרתי
"אה, וזה עוד דבר", אמרה אליענה, "חשוב לי להימנע מדיבור. עד כמה שאפשר, אתה לא מדבר איתי ואני לא מדברת איתך. אם אתה חייב לדבר, תצביע על הפה שלך, אבל תדבר רק אם אתיר לך."
שתקתי.
"כדי להראות שאתה מבין, או כדי לומר "כן", עליך לעמוד על שמונה, ולגעת עם מצחך בארץ. אתה מבין?"
העברית האולפנית שלה הרעידה אותי. תקניות היתר של "אתיר לך" או "לגעת בארץ" הפעימו אותי. הרגשתי שאני אוהב אותה דרך המלים.
התהפכתי במהירות לעמידה על שש והצמדתי את מצחי לרצפה שמולה. אליענה הצביעה על מרפקה כדי לכוון אותי להבדל בין עמידה על שש—כפות רגליים, ברכיים, וכפות ידיים נוגעות ברצפה, לבין עמידה על שמונה, בה גם המרפקים נוגעים באדמה כך שהגוף נמוך עוד יותר.
"bon" היא אמרה, חוזרת לצרפתית כפי שתעשה מספר פעמים באותו ערב. "כעת בוא נתאמן יחד על 'בכל מאודך'".
הגבהתי את מצחי והצמדתי אותו שוב לרצפה.
את "האימון" היא פישטה למעבר מהיר ויעיל שלי—לא ריצת אמוק, אבל גם לא הליכה נינוחה—בין שתי תנוחות, וזאת על פי נקישת אצבעות שלה. "המפתח" היה פשוט:
שתי נקישות – שכיבה מתחת לאסלתה כשלשוני צמודה לחרסינה.
נקישה בודדת – כריעה על שמונה מולה, כשמצחי סמוך, אך לא נוגע, בקצה נעל ההתעמלות שלה.
האימון החל. אליענה יצאה מחדר האמבטיה, ועמדה ליד דלת הכניסה לבקתה. נקישה בודדת. זינקתי ממקומי, מיהרתי אליה, כרעתי על שמונה, והסמכתי את ראשי לכף רגלה, נשמר פן אגע בה ממש.
שתי נקישות. רצתי חזרה אל מתחת לאסלה.
נקישה בודדת. אני מוצא אותה ישובה שלובת רגליים על השיש במטבחון. הפלתי את עצמי אל מולה.
מספר חזרות.
כל מה שמשתנה הוא מיקומה של אליענה. פעם היא עומדת על המיטה. פעם יושבת על הארץ, ורגליה הארוכות שלוחות קדימה בשיכול שוקיים. היא ניסתה (והצליחה) להטעות אותי, לפעמים נוקשת פעם אחת כשכבר הייתי בחדר אל מולה, ומצקצקת כשאני ממהר לקום.
התנשפתי. עוד כמה פעמים כאלו, והבגדים החגיגיים שלי כבר החלו להראות כמו בלויי סחבות. קרע בברך המכנס, ושריטות שונות שהכתימו גם את החולצה והחגיגית וגם את המכנסיים. לא עניין אותי דבר מכל זה, או איך אתרץ זאת להורי. עסקתי רק בשתי הנקישות שישלחו אותי לאמבטיה.
אבל אליענה החליטה הפעם להמתין מעט, ולבחון אם דריכותי פוחתת כשקצב התרגיל יורד. היא קמה מהרצפה, ניגשה למטבחון, הפעילה את הקומקום החשמלי, ומזגה לעצמה ספל תה (היא לא הורתה לי לעשות זאת, לא אז וגם לא בהמשך הקיץ – ככלל, לא הייתי רשאי לגעת במשהו שהיא תאכל או תשתה).
שתי נקישות. אני באמבטיה. נקישה. אני מולה. שתי נקישות אני באמבטיה.
התנשפות.
ההבדל, הפעם, היה בעוצמת הנקישות. בהתחלה הנקישות הללו היו ברורות וחדות. כעת הן היו רפות, ובקושי יכולתי לשמען. הייתי צריך להתאמץ בכל מאודי כדי לא לפספס נקישה. הייתה בכך אמירה כמובן: איני מתכוונת להתאמץ במהלך האילוף הזה. אציין שגם החרישיות הזו התבררה בהמשך הקיץ כאופיינית לאליענה. קולה היה שקט, ואיני זוכר פעם אחת בו הרימה אותו כשדיברה אלי. הפקודות שלה לא היו הנביחות או הצעקות ששמעתי מנשים שתלטניות בהמשך חיי, אלא הנחיות נעימות, בטון שליו, רגוע, כמעט ילדי – כאילו שציווי, משפיל ככל שיהיה, הוא בעצם עצה לידיד יקר...
דרכתי את אוזני כדי לא להחמיץ את הנקישה שתבוא.
במקום נקישת אצבעותיה האהובות, צלצול טלפון נשמע בחדר. אליענה ענתה. ז'אן פול. שוב. כנראה לא סיים לומר לה עד כמה הוא מאוהב בה. ממקומי מתחת לאסלה נוכחתי שוב בתמורה בקולה, קול שהפך חם, משתתף, צוחק, מאושר. כיצד, לכל הרוחות, היא מסוגלת לעבור מילדת טבע קסומה ואוהבת, לעריצה תכליתית ואדישה, שמפרקת אדם לפרודות מבלי להניד עפעף?
מה שלא שיערתי, הוא יכולתה להיות שני הדברים בעת ובאותו זמן. כי בעודה משוחחת איתו... נקישה!
מיהרתי לחדר.
אליענה ניצבה בגבה אלי, מתבוננת מחוץ לחלון. יד אחת אוחזת באפרכסת. יד שניה בספל התה. היא נשענה על רגל אחת, מצמידה את ברך רגלה השניה אל הקיר שמתחת לחלון. החזיון הזכיר קצת את ונוס שעולה מן המים, אבל במבט מאחור: סוליית נעלה הייתה מופנית לגמרי לכיווני, קצה נעלה שעון קלות על רצפת העץ.
היא לא הסתכלה כלל לכיווני, אבל משימתי הייתה ברורה, ובכריעת שמונה הצמדתי את מצחי סמוך לסולייתה. שתי נקישות. חזרתי לאמבטיה. נקישה. חזרתי אל אליענה. באופן מעורר השתאות, שיחת הטלפון זרמה בלבביות במשך כל הזמן הזה, כאילו מדובר בשיח אוהבים רגיל.
היא נפרדה מז'אן פול באופן שכבר שמעתי עוד קודם באותו ערב, Kiss, Kiss mon cheri, והביטה עוד מספר רגעים מהורהרת אל מחוץ לחלון. בגלל החשכה—בשעות הערב דלקו בחווה רק פנסי תאורה ספורים—ניתן היה להבחין אך בקושי בקווי המתאר של הבקתות המרוחקות האחרות. שוב, הייתה לי שהות להתבונן בה.
אולי היא ממתינה בעצם? אולי זה הרגע בו עלי להפסיק את ההשתטות הזו, להראות מי אני, לקום אליה, לחבקה מאחור, לסובב אותה אלי, ולנשק את שפתיה הנפלאות? חוסר ניסיוני בנערות, והפחד שלי מכך שאטעה, אולי מונעים ממני להכיר את החיזור שמתנהל כאן מצידה? הרי גם ברומנים, גבירות היו מטילות משימות על אבירים, ובוחנות את מסירותם. אולי זה מה שאליענה עושה? אולי ברגעים אלו ממש, היא משווה את מסירותי המוחלטת לז'אן פול, ובעוד מספר שניות תתמסר אלי, רק אלי?
הזיות אלו נקטעו לאלתר. כאילו הגיעה להחלטה, אליענה הסתובבה אלי ואמרה:
"הבה ננסה להפוך זאת למדוייק יותר", בעודה מתיישבת על הכיסא ליד שולחנה ("הבה" – הייתה המילה שגרמה לי לבלוע רוק הפעם).
נקישה. אני פרקדן. מולה. אליענה שולפת סרגל עץ ממגרת השולחן.
"הבט – המצח צריך להיות במרחק של שלושים סנטימטר מקצה הנעל." היא הניחה קצה אחד של הסרגל על חרטום נעל ההתעמלות הלבנה שלה, וכך כיוונה אותי למקום בו מצחי אמור להיות ממוקם.
"מובן שאינך יכול להגיע לזה במדוייק בכל פעם, כמובן. אבל עליך לנסות ולשאוף לכך בכל מאודך".
הצמדתי את מצחי לרצפה, לאמור: מבין, וחזרתי להרים את ראשי.
"תדמיין שהסרגל הזה צמוד למצח שלך מצד אחד ולנעל שלי מצד שני, ואז אם אני עושה כך" – כאן היא הפנתה קלות את כף רגלה כלפי מעלה -- tres bon"" היא קראה במין שילוב של פליאה ושבח, שכן השכלתי להבין לבד שעלי להטות את ראשי בהתאמה לזווית החדשה של כף רגלה.
היא בחנה אותי, מקרבת ומרחיקה את נעלה ומטה אותה פעם ימינה ופעם שמאלה, כדי לדייק את האופן בו אני מניע את ראשי בהתאמה. "bon" אמרה, ופנתה לאמן אותי כמו קודם, אבל הפעם תוך שימוש במדידת הסרגל.
שתי נקישות. נקישה. מדידה. "שלושים ושש".
שתי נקישות. נקישה. מדידה. "ארבעים ושתיים".
שתי נקישות. נקישה. מדידה. טעות ראשונה שלי: המצח במרחק של עשרים סנטימטר מהנעל, ואליענה מסבירה לי שאם אני טועה, עדיף שאטעה לצד של הריחוק, ולא לצד של הקירבה.
Recommencer"" היינו, "שוב פעם".
נקישה. שתי נקישות. נקישה. טעות שניה שלי: התקרבתי בטעות לקצה הנעל הלא נכונה. אליענה מסבירה לי, לא בכעס אלא כמו שמסבירים לילד מתקשה, שעלי תמיד לבחור בנעל שרחוקה יותר מגופה.
נקישה. שתי נקישות. נקישה. כאן אליענה ניסתה להכשיל אותי, אך הצלחתי שלא ליפול בפח. מצאתי אותה יושבת בישיבה מזרחית על קצה מיטתה. תפסתי לבד שלהתקרב כנדרש לקצה נעלה עלול לגרור מגע בין מצחי לבין ברכה. הבחנתי שאליענה מרוצה מכך שאני לא מועד, ונזהר להתרחק מהברך. זאת למרות שהייתי משלם כל סכום כדי לנשק את ברכה.
למעשה, התחוור כאן עיקרון קדוש שנשמר לאורך הקיץ כולו: לא יתכן שום מגע בין גופה של אליענה לגופי שלי. מותר היה לי לגעת בחפצים שנגעו בה. הייתי גם רשאי לגעת במנעליה כשהיו לרגליה. אבל לא מעבר לכך. פעם אחת בלבד בשבועות שיבואו, אליענה ליטפה את ראשי—וזאת בנסיבות שכל כך מביכות אותי עד שאיני יודע אם אעז בכלל לחשוף אותן כאן—אבל גם ליטוף זה היה מבעד לכפפת רכיבה.
שתי נקישות. נקישה. אליענה עומדת שעונה על דלת הכניסה. ניכר שהיא מנסה להקל עלי פתאום. כף רגלה שלוחה מעט קדימה. ידיה על מתניה. הפעם זה אמור להיות פשוט.
אליענה רוכנת קדימה. מדידה ... ו -
"bravo" קראה אליענה ('bravoo' צרפתי). הגעתי לשלושים סנטימטר בדיוק! היא הצביעה על הספרה '30' והראתה לי בחיוך. הצלחתי. חייכתי חזרה, כאילו ששנינו מביטים באהבה בתינוק משותף.