לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

לפני שנה. שבת, 31 במרץ 2018, בשעה 22:21

טופי היתה המומה. היא נעמדה במקומה מטרים ספורים מהכניסה לבניין ובהתה בו מתרחק.
היא היתה רגילה למבטים, לאמירות מעליבות, לביטויי רחמים כאלו ואחרים ועוד כל מיני. אבל אף פעם לא נתקלה במישהו שהטיח בה ככה את מה שהוא חושב.
היא חשבה שהוא גס רוח ומתנשא ורצתה מיד לזרוק את הפתק הארור אבל הוא נבלע בין שקיות החטיפים בשקית והיה לה מסובך להוציא אותו משם. היא נענעה בראשה בחוסר אמון ואז המשיכה במסע האיטי הביתה.

באותו ערב, היא הצליחה כרגיל לשכוח גם אותו בזמן שצפתה בסדרות האהובות עליה. גם הפתק נשכח ונשאר מיותם באחת השקיות. אבל בלילה היא חלמה חלום מוזר. היא היתה חלק מצוות שנחת על אחד מכוכבי הלכת המיושבים. היא כמובן לא היתה ממש היא, אלא דמות חטובה במדי חלל מחמיאים. הם היו במשימה של מיפוי הכוכב והתושבים החיים בו ובאחד הבתים היא נתקלה בילדה שהיתה בפירוש לא שייכת לאותו כוכב. טופי זיהתה שהיא שייכת לכדור הארץ. הילדה רצתה לחזור איתה וטופי סירבה. לא התאים לה לצרף למסע ילדה קטנה שתהיה תלויה בה. היא ניסתה לחזור לחללית שלה אך להפתעתה השער נסגר בפניה. היא הפכה פתאום לשקופה ואף אחד לא הבחין בה. היא הבינה לפתע שעד שלא תשלים את המשימה ותחזיר את הילדה הדרך הביתה תהיה חסומה בפניה. זה היה חלום מפחיד וטופי התעוררה ממנו בדפיקות לב. הרבה פעמים היא היתה חולמת חלומות כאלו, כאילו היא דמות בסרט אבל הפעם החלום היה חד מתמיד.
היא ניסתה לחשוב על המשמעות שלו אבל ויתרה במהרה. בתוך תוכה היא ידעה שכל חלומותיה נסובים סביב עניין אחד, הצורך בשינוי. בלקיחת אחריות.
לא היה לה כח להתמודד עם זה.
טופי הציצה בשעון. השעה היתה ארבע לפנות בוקר. יש לה עוד שעתיים שלמות לישון אבל היא לא הצליחה להרדם. היא קמה ודשדשה אל הסלון. הדליקה את הטלויזיה והעבירה את הזמן בבהייה במסך.

כמה שעות אחר כך, בעבודה, היא היתה עייפה ולא מרוכזת.
הגב שלה כאב מישיבה ממושכת על הכיסא והעיניים שלה שרפו מקריאה. את העבודה הזאת היא קיבלה בזכות הידע שלה בגרמנית ותפקידה היה לתרגם מסמכים ולכתוב מכתבים בחברה שעיקר עסקיה היו מול מדינות דוברות שפה זו. זו היתה עבודה משעממת במיוחד אבל היא החזיקה מעמד כבר שלושה חודשים שלמים. היא היתה די בודדה שם. מעצמה, נמנעה מליצור קשר עם העובדים האחרים והעובדים האחרים גם הם לא ממש התעניינו בה. גם בתוך העולם הפנימי הזה של החברה היא היתה מנותקת ולכן פספסה את החדשות האחרונות.
היא היתה מאוד מופתעת כשאבי, אחד השותפים ששכר אותה לעבודה לפני שלושה חודשים נכנס פתאום לכוך שלה והתישב על קצה השולחן.
"היי טופי." הוא אמר בקול מדוכדך. "מה שלומך?"
"בסדר גמור." היא ענתה במהירות. "הכל בסדר?"
אבי הסתכל בה במבט חודר. "את באמת לא בעניינים, אה?"
"מה קרה?"
"אנחנו עומדים לפני פשיטת רגל." הוא אמר. "חשבתי שכולם יודעים מזה כבר."
טופי השפילה את עיניה, וחשבה לעצמה בלב שהיא זה לא "כולם" ומה שכולם יודעים לא תמיד מגיע אליה.
"אני מצטער." אמר אבי. "משום מה היה לי ברור שזה לא יפתיע אותך."
"מה זה אומר?" שאלה טופי, למרות שכבר ידעה.
"מבחינתך זה אומר שתצטרכי לחפש משהו אחר. תוך שבועיים המשרדים האלו כבר יהיו היסטוריה."
"כל כך מהר? אתה בטוח?" טופי היתה המומה. זכרונות מרים משנת האבטלה שלה הציפו אותה. "אולי תתחילו מחדש? אני מוכנה להצטרף לכל צוות, להיות גמישה עם המשכורת..."
אבי קטע אותה. "תראי, טופי. אני מבין אותך, אבל זה נגמר. את צריכה לחפש משהו אחר. אני מצטער. באמת מצטער. אני חושב שאת עובדת ממש טובה. לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה אחרת."
טופי שתקה.
זה לא היה נכון.
זו היתה בהחלט בעיה.
אבל היא לא התווכחה. מה זה יועיל?
את הדרך הביתה באותו יום היא עשתה בתחושה כבדה מנשוא. מחוץ לאוטובוס אנשים, מכוניות, בתים, חלפו על פניה. לכולם, כך נדמה, היה איזשהו ייעוד. לכולם היה מקום למהר אליו או משהו להתעסק בו. רק היא חוזרת אל דירה ריקה ואל חיים ריקים. היא היתה מוצפת רחמים עצמיים והיא שנאה את זה.
כשהגיעה לסופר היא כמעט נכנסה אליו אוטומטית אבל אז נזכרה. היא בכלל יכולה להרשות לעצמה לקנות מה שבא לה? ואיך תשלם את שכר הדירה בחודש הבא? זה היה כל כך מייאש. דמי האבטלה הספיקו בקושי. לפתע התנערה ובתחושת מרדנות נכנסה פנימה. עוד יש לה את משכורת החודש הזה ונמאס לה לדאוג לגבי העתיד. הערב היא תחגוג.
בשקיות עמוסות כל טוב היא יצאה מהסופר ופנתה הביתה.
במרפסת מעליה, הבהוב קלוש של סיגריה ועיניים בורקות עקבו אחריה בדרכה.

Pollux​(שולט) - יש לי חיבה עמוקה לטופי.
ולסופרת.
משהו ההרפתקאות שלהן
לפני שנה
Angelic of god - את כותבת מדהים ומרתק!!
המשך:)
לפני שנה

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י