בחוות הרכיבה (34)
בזמן שלאליענה הוקל כשגילתה שההבניה-מחדש המינית שלי לא השתבשה, אירן המשיכה לדפדף במחברת הפנטזיות המיניות שלי. פניה קדרו.
"קשה להאמין, אה?" שאלה אותה אליענה, שלא הסירה ממנה את מבטה.
"מזעזע... לרגע לא חשבתי ש..."
"שככה הם חושבים? כן. זה נורא."
אירן עברה דף והעוותה פניה:
"את יודעת, זה פחות מה שהוא מדמיין שהוא עושה... ויותר משהו אחר... משהו שאני לא בדיוק מצליחה להסביר"
"את מתכוונת למבט עצמו, נכון?" שאלה אליענה.
"כן. משהו כזה... הוא מדמיין אותך, אבל כאילו לא רואה ממש אותך, כאילו שיש שם רק איברי גוף..."
"בדיוק... זה נורא עצוב... ותחשבי על זה שהבבון יחסית מחונך, ועוד אוהב אותי כמו שלא יאהב אף אחת אחרת... ואפילו אצלו אני הופכת לאיבר, או לתנועה, או לפעולה."
אירן קראה עוד.
"את לא חייבת להמשיך, חמודה." הציעה אליענה.
אירן השליכה את המחברת אל המיטה בשאט נפש.
"את חושבת שכולם כאלה, אליענה?" היה בקולה משהו מהילדה המבקשת נחמה. "ככה? ככה הם רואים אותנו?"
"כן. פחות או יותר." ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה, "לכן אני עושה את המחקר שלי, כדי שאולי יבוא יום בו כל זה ישתנה."
אירן נשארה לשבת. אני הייתי עדיין על שש מעל אליענה, מקשיב לא מקשיב לשיחה הזו, ומנצל את הזמן להגניב מבטים באלה שלי.
"לכו לישון עכשיו," הורתה לנו אליענה, "זה היה יום ארוך, ומחר מתחילים את תרגיל העץ."
עשיתי תנועה להזדחל מהמזרן שלה כדי לאסוף את בגדי ולהתלבש, אבל אירן נותרה ישובה על המיטה, מביטה באליענה.
"מה?" שאלה אליענה, "את... את עדיין רוצה ל..." היא לא השלימה את השאלה.
אירן הינהנה.
"את בטוחה?"
אירן הינהנה שוב.
"או קיי." שמחה אליענה והכריזה:
"ספי! זכית! נבחרת על ידי אירן להיות הראשון שלה... הנהלת חוות הרכיבה מברכת אותך על זכייתך."
"ממ.. מה?" גמגמתי. לא ממש ידעתי איך להגיב.
"מה אתה פותח וסוגר את הפה כמו קרפיון? אירן הייתה עם בנים קודם, אבל אף פעם לא עשתה זאת עד הסוף. היא ביקשה להיעזר בי, ושארשה לה להשתמש בך לצורך העניין הזה, וגם להדריך אותה תוך כדי. הסכמתי, כי הבטחתי לה שאפצה אותה על מה שעשיתי לה קודם כשהיא הייתה בטוחה שנרצח אותה. אתה מבין?" שאלה בעליצות, כאילו כל המידע הזה מובן מאליו, כאילו שזו דרכו של עולם, כאילו שמותר לה לנסות ולרצוח מישהי, או לפצות נערה אחרת באמצעות גופי.
"לל..א בדיוק.. ו..ואם אני לא רוצה?" ניסיתי.
אליענה הביטה בי בתימהון. בן רגע חשתי דקירה נוראית במתני. ידה, עדיין בכפפת הגומי, לכדה בתנועת צבת אכזרית את מתני הפצועה, וסובבה אותה בכוח. "מי לא רוצה? ששש...אל תצווח ככה" גיחכה מתחתי, "ישמעו אותך" עיניי הוצפו מדמעות מהכאב המשתק. לא יכולתי לזוז או להירתע כי היא שכבה כך מתחתי. היבבה שנמלטה מפי שעשעה אותה עוד יותר. גם אירן לידי החלה מחקה את הצרחה החנוקה שלי בלעג. "לא. תסביר לי מתוק. מי? מי לא רוצה?" שאלה אותי אליענה, כאילו שהיא באמת לא מבינה, תוך סיבוב בשרי בחדות לכיוון השני. פלטתי אוויר מבין שיני, נאנק תחת הניסיון לא להשמיע זעקה. "מה? מה? אני לא שומעת? מי זה שלא רוצה?" היא הטתה את ראשה, כאילו מקרבת את אוזנה לפי כדי שאומר את השם. אירן התפקעה מצחוק לצידנו.
"עכשיו! עכשיו אני רוצה אותו!" קראה לעבר אליענה.
"בטח, יפה שלי, תארתי לעצמי שכך תגיבי לזה, מכשפה מקסימה שכמותך!" חייכה לכיוונה אליענה. "קדימה תתפשטי ושכבי כאן, במקומי."
אליענה השתחלה מבין זרועותיי. טרם עשתה זאת, הביטה במין גועל בדם הטרי ממותני שנמרח על כפפת הגומי שלה.
"פה גדול... תמצוץ...תמצוץ מתוק... נקה את הכפפה... יו-פי!"
אירן קילפה מעצמה את השמלה ונשכבה מתחתיי. היא הסמיקה קלות, שכן, בניגוד לאליענה, אותה לא ראיתי בעירום אף פעם.
הבטתי אל אליענה בזעם.
"ספי, תפסיק להיות טיפש. אם אתה חושב שתהיה עוד פעם בחיים שלך עירום עם שתי נשים כמונו במיטה, אתה טועה [היא צדקה...]."
היא משכה את עצמה אחורה במיטה, והתיישבה שעונה על הקיר, משלבת ירך על ירך, ומביטה בנו, יותר נכון, בי.
"רגע. רגע. מה שמפריע לך זה..." הבטתי בעיניה. בעיני נקוו שוב דמעות.
"אה... אני מבינה... איזה חמוד שאתה!" היא חייכה אלי באהבה. "אל תחשוש, ילדון שלי," היא החלה ללטף את מצחי דרך הכפפה, "אתה לא בוגד בי. הרי אני מורה לך לעשות את זה. זו לא בגידה. טוב mon petit?" הנהנתי מתרצה. "bon!" אמרה בעליזות.
"פתאום אני תופסת שאני כאן עם שני בתולים." ספקה כפיה. "אני אדאג לך, חמודה. אני מבטיחה לך שיהיה לך כיף." היא זקפה את גווה על קיר המיטה, והחלה להדריך את אירן:
"על פי רוב את תהיי במצב הזה, כשהבבון מעליך. בדרך כלל כבר מזמן יעמוד לו. כמעט תמיד הוא גם ינסה כבר לחדור אליך. כלל ראשון: אל תתני לבבון להכתיב את הקצב. ברור?"
אירן המהמה.
"תורידי אותו אל בין הרגליים שלך, ותכווני את הפה שלו לכאן. ספי, אם עוד פעם אחת תביט בי בהבעה של קוקר ספניאל נעלב, תחטוף שלוש הצלפות בדרגה עשר בצד השני שלך. הבנת? יופי! עכשיו תתחיל ללקק!"
לא העזתי להתווכח שוב. לשוני הייתה תחובה עמוק אל תוך אירן, כשאליענה המשיכה: "על פי רוב, מה שאת מרגישה עכשיו, זה מה שיקרה. אם הבבון בכלל ילקק אותך, הוא יעשה זאת באופן שגוי, כאילו שהלשון שלו אמורה להיות זין, או כאילו שהוא מלקק שוקולד מומס מלקקן. את מבינה? נכון שאת מרגישה שזה בערך אבל לא בדיוק?"
"נכון."
"אז תראי לו מה את רוצה. תתפסי לו את הראש, ותכווני אותו, גם למקומות שלך, וגם לעוצמה ולמהירות שאת רוצה. תרפה את העורף ספי. תרפה! תילמד אותה ותבצע, פשוט תבצע. אל תחשוב, תעשה! אם היא משנה משהו באמצע, זה לא אומר שטעית, זה אומר שהיא רוצה משהו אחר ממך. איך זה עכשיו, יפה שלי?"
"הרבה יותר נעים..."
"מעולה. כלל שני: בגלל שהבבון לא מנחש מעצמו מה את רוצה, תראי לו במפורש, ואם את חושבת שאת מפורשת מדי, תהיי עוד יותר מפורשת."
אליענה חדלה להסביר למספר רגעים. אנחותיה של אירן נשמעו בחדר, והן הפכו לגניחות.
"עצרי." אמרה אליענה.
"מה קרה?" שאלה אירן בחשש.
"מה את עושה?" מאיפה הקולות הללו?"
"מ.ממה? פשוט יצאו כך..."
"הגניחות האלה. מאיפה הן? חיקית עכשיו משהו? ראית את זה בסרט שאיזה בבון הראה לך, נכון?"
"כן." אירן הודתה, מסמיקה.
"כלל שלישי: תהיי את! תגנחי אם בא לך ואיך שבא לך, אבל לא בגלל שכך ראית אצל זונה שצילמו אותה. הבנת?"
"כן."
"עכשיו תני לו להמשיך, ותסתמי את הפה. אם יהיו קולות, שהם יהיו הקולות שלך."
המשכנו כך. גופה של אירן רפה. שרירי הבטן שלה התכווצו. ירכיה רעדו. היא נשמה בכבדות.
"עכשיו, את יכולה פשוט להישאר עם זה, או לנצל גם את הדבר הנוסף שיש לבבון... במה את בוחרת, מתוקה?"
"אני רוצה גם את הדבר הנוסף..." מלמלה אירן, שהייתה כבר בעולם ענוג משלה.
" bon, אז תמשכי את הבבון חזרה מעליך. עכשיו, תביטי: את רואה שלא עומד לו?"
"נכון." אמרה אירן בדאגה.
"אצלך, אם איך שאת נראית, זה לא יקרה. לא עומד לספי בגלל האימונים הקודמים שלו. אבל צ'יק צ'ק נתגבר על זה. ספי, על הגב! בוא נעשה קצת 'משהו ממנה'."
"מה זה 'משהו ממנה'?" שאלה אירן, מפנה אלינו את פניה בסקרנות.
"תכף תראי."
אדום מבושה, שכבתי על גבי, עורפי בין רגליה המפוסקות של אליענה. היא נשענה קדימה, מרפקיה על ברכיה, ואספה את שערה מאחורי אוזניה, פניה מעל פני.
"ספי..." חייכה אלי, "תפסיק כבר להתבייש מולה. קדימה!"
התחלתי למלמל.
"לא. לא. שהיא גם תשמע! קדימה: משהו ממנה, משהו ממנה, משהו ממנה" היא כמעט לחשה זאת, כמו מילות משחק של ילדה עליזה.
"משהו ממנה. משהו ממנה. משהו ממנה" אמרתי מוכנית ופערתי את פי.
"בבקשה, מתוק שלי" אמרה אלי האלילה שלי, וירקה אל תוך לועי הפתוח, לא יורה את היריקה, אלא נותנת לה לצנוח לאיטה, ניגרת באיטיות מטה אל תוך פי. נתתי למשהו ממנה להיות בפי, מגלגל את האוצר הזה, המגע היחיד שמותר לי עם גופה. עצמתי עיני, משהה עד כמה שאפשר את בליעת הנקטר היקר הזה.
"שוב פעם!" קראה בעליצות.
"משהו ממנה. משהו ממנה. משהו ממנה."
"הנה. הנה. Mon petit." שיבחה אותי וירקה שוב אל פי שמתחתיה.
"והנה גם בוטן יצא." קראה בסיפוק. "בוטן יצא! את רואה אירן?"
אירן הנהנה.
"קדימה ספי. תחזור להיות מעל לאירן. הופ!" היא מחאה כפיה בשמחה. "תכף שניכם לא תהיו בתולים! איזה רגע מתוק!!!"
