בחוות הרכיבה (45)
"אני ממש חייבת למרוח אותך בעצמי, אירן," אמרה אליענה במעיין נזיפה, "את פשוט לא יודעת להתמרח."
"כן, כן. את פשוט חייבת למרוח אותי. רק בגלל זה." חייכה אליה אירן בציניות.
"טוב- אולי לא רק בגלל זה." רטנה אליענה. "משהו בלובן הזה שלך... אני לא יכולה שלא לרצות לגעת..."
"אהה.. כן?"
"כן."
"טוב... תגעי..." ואליענה החלה לעסות את קרם ההגנה אל תוך עורה הצח של אירן...
...
בשלב הזה של השבוע, הייתי כבר קבור די עמוק באדמה, ומבעד לענפיי ולעלעליי לא תמיד הצלחתי לראות את הילולת החושניות שהתרחשה מתחתי, חגיגה שכמעט תמיד החלה באופן הזה, במריחת קרם ההגנה על אירן. מה שהקשה עוד יותר על הראייה, היה הגרביון בו היה נתון ראשי, שהפך אטום יותר ויותר בשל השתן שהוזלף על ראשי במשפך מדי יום. ביומיים הראשונים עוד הרחתי אותן מתחתי: ההתעסקות של אליענה בקרם השיזוף אפשרה לי להשתתף במה שנעשה תחתי דרך ניחוחות. אבל הגרביון ספג יותר ויותר מאדי השתן, כך שריח קרם ההגנה כבר כמעט ולא הגיע אלי. ריח חדש שהצטרף לתמהיל הניחוחות—אדמה רטובה ושתן—היה ריח קרשי העץ המנוסרים שהותיר הפועל שעבד בבקרים על הקמת הרמפה. העבודה התנהלה בכניסה לבקתה של אליענה (בנו שם מעיין מתלול בגלל דודתה של אליענה. הדודה אמורה הייתה להגיע לביקור בחווה, והייתה מוגבלת לכיסא גלגלים. אליענה שכנעה את פיטר שהקמת מעלון תהיה מחווה יפה לדודתה, שתרמה בעבר לא מעט כסף לחווה של פיטר).
מאחר שלא ממש יכולתי להריח אותן, וצפיתי בשתיים רק באופן מוגבל, ומכיוון שהן התייחסו אלי פחות ופחות במהלך השבוע, כל שנותר לי במצבי השתול, היה להאזין לשיחותיהן. להאזין ולדמיין...
...
"תגידי אליענה, למה בעצם חשוב לך להשתזף? את נראית לי ממש אדוקה בעניין זה, משתזפת כל יום. את לא בדיוק הטיפוס שמשקיעה במראה שלה בלי סוף. רק פרחות מאמצות מין משטר כזה."
שתיקה.
"אליענה?"
"למה את לא עונה לי?"
"כי שזוף יפה בעיני. מה מסובך כאן?"
"אה כן? אז למה לא ענית לי הרגע?"
"כי לא בא לי."
"או קיי. אז תפסיקי למרוח אותי. מיד!"
"אירן, אל תעיקי."
"אין בעיה. או שאת עונה לי, או שאת לא נוגעת בי שם. די! עזבי!"
השתררה דממה.
"טוב." אמרה אליענה לבסוף. "אגיד לך, בתנאי שלא תנג'סי לי עם זה. מבטיחה?"
"נשבעת שלא אנג'ס לך."
"ספי גם אתה!" קראה אלי אליענה, "אני יודעת שאתה שומע. מילה אחת ממך על זה, ואתה לא רואה אותי שבוע!"
רשרשתי בענפיי בהסכמה.
"זה ... קשור לדוד שלי, כל עניין השיזוף. הצבע הטבעי שלי הוא לבן בוהק. כמו שלך אירן."
היא בררה את מילותיה.
"הוא... אהב משום מה את הלובן שלי. כשהוא לא קרא לי 'אלי', הוא קרא לי ... שלגיה."
ניכר היה שקשה לה להגות את הכינוי הזה. היא חדלה לדבר. אירן ניסתה להבין:
"אז בגלל זה את לא יכולה להיות לבנה? זה מה שאת אומרת?"
"כן." אישרה אליענה. "מאז שנפטרתי מהחרא הזה, לא הייתי מסוגלת לראות את העור שלי כפי שהוא ראה אותו. אפילו בחורף אני הולכת למכון שיזוף. תמיד אני מוצאת מכון כזה."
"וואו."
"כן. וואו."
שמעתי את פקק הקרם נפתח. ידיה של אליענה החלו למרוח את שוקיה של אירן.
"ממתי זה ככה?"
שתיקה.
"אליענה, מאיזה גיל את... שזופה?"
"נשבעת שלא תנג'סי, לא?"
"תגידי רק את זה... בבקשה..." אליענה לא הגיבה, אז אירן הוסיפה, "תראי כמה עדין החלק הפנימי של הירכיים שלי. את לא רוצה למרוח אותי גם שם?"
"טוב... טוב.. זונה..." מלמלה אליענה. "הייתי בת שש עשרה."
אירן לא השיבה, והתמסרה למריחות של אליענה במעלה ירכיה – אבל היה לי ברור שמשמעותה של התשובה מהדהדת גם אצלה וגם אצלי...
*
"מדהים." אמר אנדרה. "היא פשוט פיצלה את המיניות שלה לשלושה מופעים נבדלים: היה את ז'אן פול, איתו היא שוכבת כפי שאמורים לשכב, אוהבים כפי שאמורים לאהוב. ואז היה את המיניות השרוטה שלה, אותה היא פרקה לשניים: אתה גילמת את אליענה המושפלת, האילמת, שבה מתעללים עוד ועוד, שאותה מחפצנים עוד ועוד, עד לרמה שהיא חדלה להיות אדם. אירן, לעומת זאת, הייתה בת השש עשרה שאליענה הייתה כמהה להיות בעצמה. לכן המין שלה עם אירן היה תמיד מפנק וחד צדדי: עיסוק מתמיד בהנאה של אירן."
"ומה כל הקטע הזה עם העור והשיזוף?" שאלתי אותו.
"היא נמשכה לאירן דווקא בגלל הלובן שלה. אירן היא אליענה לפני הדוד, אליענה שמנסים להציל. זה גם מסתדר גילאית, כי גם אירן וגם אתה הייתם בני שש עשרה. לכן היא התעסקה כל הזמן עם גוון העור של אירן."
"אז למה להתעקש לשזף אותה? לפי מה שאתה אומר, היא אמורה הייתה דווקא לנסות ולשמור על אירן צחורה."
"לא אם היא משוכנעת שכל מגע איתה מטמא... "
הרהרתי בדבריו.
"חייב גם להיות שאחרי שהיא עינגה את הצד הטהור שלה, את אירן, היא מיד גם הגיבה אליך. לא?"
"ספי?"
"מה?"
"מה היה אחרי שהיא שכבה עם אירן?"
"לא יודע."
"ובכל זאת?"
"כל פעם משהו אחר. בדרך כלל המשפך האדום."
"בדרך כלל?"
"כן."
"ו...מה היה באותו יום, כשהיא ספרה לאירן על השיזוף?"
"כלום. היא ... רק ... דיברה אלי. היא באה והתיישבה מולי על הדשא, לחייה בכפות ידיה וקרובות מאוד לפני– שכן היינו כמעט באותו גובה בשלב הזה—ופשוט... דיברה, יותר נכון לחשה."
"מה היא לחשה?"
"לא יודע."
"ספי? מה היא לחשה?"
"באמת שאני לא יודע. המון מזה היה בצרפתית."
אנדרה שתק.
"בשלב מסויים היא כן עברה לעברית."
"שמה אותך במצב שאתה מבין ולא מבין לסרוגין את מה שקורה. אני מבין... ו...?"
"היא סיפרה לי כמה היא מתגעגעת לז'אן פול, לריח שלו, למגע של החזה שלו, לדרך בה הוא מלטף אותה, ועד כמה היא שמחה שהוא מגיע בשבוע הבא, וכמה חשוב לה שאעזור לה כשהוא יהיה, ושאבטיח שאעשה זאת בכל מאודי כי אני הרי אוהב אותו בכל מאודי."
"נו? אלו ההשפלות הרגילות שלה ביחס אליך. היה משהו נוסף"
שתקתי.
"ספי?"
"כן."
"מה היה?"
"היא... היא אמרה לי שהיא כל הזמן חושבת עלי הופך מצומח לדומם... למשהו שהיא מסוגלת להשתמש בו: למשל, שאני הופך לבית כיסא שלה, או ממש מתמזג אל תוך נעל הבית שלה, או הופך לפח אשפה שלה, או הופך למדרגת הסף של הבקתה שלה... היא ראתה שאני מזועזע מזה, למרות שהיא דיברה רק על דברים בלתי אפשריים שהיא מדמיינת. היא הסבירה לי שהיא לא רוצה שאני אמות—בגלל שהיא אוהבת אותי—אבל היא כן רוצה שאני לא אהיה ... שאהיה ולא אהיה בנוכחותה... אתה מבין? שאהיה, נניח מדרגה, ובמובן זה לא אהיה, אבל שהיא ואני גם נדע שאני מדרגה, ובמובן זה עדיין אהיה..."
אנדרה לא אמר דבר. הוא הביט ברצפה ואז הביט בי.
*
"מה את מדברת איתו כל כך הרבה זמן?" אירן התקרבה אלינו, התיישבה מאחורי אליענה, פיסקה את רגליה, וחיבקה את אליענה מאחור. "את לא רוצה לקלח אותי? לסבן אותי?" את החלק האחרון היא שאלה בנימה מתפנקת.
"רוצה... בטח שרוצה..." מלמלה אליענה.
אירן הביטה בפני המטושטשים מבעד לגרביון, ואמרה בהקנטה:
"אתה רואה? אני נוגעת באליענה איפה שרק בא לי. ואתה.." וכאן היא ואליענה השלימו במקהלה: "לא!"
אירן המשיכה:
"ואליענה תכף גם תיגע בי בכל מקום, ובך..." ושתיהן השלימו בצחוק גדול: "לא!"
ובשלישית:
"ואת כל זה היא גם תעשה עוד מעט עם ז'אן פול... ואיתך..." והשתיים: "לא!"
אירן פסקה: "טוב. די. בואי פנימה."
אליענה המשיכה להביט בפני המעונים, ואמרה:
"כנסי את. אני אבוא מיד."
"טוב." אמרה אירן וקמה ופנתה לכיוון המדרגות.
"חכי רגע."
"מה?"
"את ... מוכנה לנסות לעלות מכאן?"
"מאיפה?"
"מפה. תעשי כאילו שהראש שלו הוא מדרגה."
"אפשר? הוא לא יהיה יציב."
"אל תדאגי, הוא יהיה יציב."
"טוב... אז זוזי משם."
"לא... לא... אני חייבת לראות את זה ממש מקרוב."
אירן היססה לרגע, ואז:
"טוב." היא התקרבה אלי בעליצות, הניחה כף רגל על ראשי, המתינה רגע שאייצב את עורפי, אחזה במוט של מבואת הבקתה, והניפה עצמה אל פתח המבואה. במשך הפעולה הזו, עיניה של אליענה לא משו מפני.
"לא טוב." פסקה אליענה. "את מוכנה לעשות זאת שוב?"
"עבורך גברתי עד חצי המלכות!" הכריזה אירן, נהנית מהמשחק של עצמה. "אבל מה היה לא בסדר?"
"נסי לעשות זאת כאילו שעשית זאת כבר אלפי פעמים. כאילו שהוא רק מדרגה. יבש. פונקציונאלי לגמרי. טוב?"
אירן הנהנה וניסתה שוב. היא פסעה בביטחון לכיווני, וביצעה את רצף הפעולות בשטף. אליענה המשיכה להביט בי בריכוז.
"יותר טוב?" שאלה אירן מעלי.
"כן... מעולה." אישרה אליענה.
"מותר לי להתקלח עכשיו?" צחקה אירן מעלי.
"כן כן. תכנסי. אני כבר באה, יפה שלי."
שמעתי את דלת הבקתה נפתחת ונטרקת. אליענה הביטה בי עוד רגע, כאילו נותר משהו לא דבור ביננו. היא קמה לעמידה. בתנועה אחת כף רגלה המתוקה הייתה מונחת על המדרגה החדשה. לרגע נשגב אחד כל משקל גופה היה על קודקודי. אך כשהמשקל נעלם וכששמעתי אותה נכנסת לבקתה ולמקלחת, חשתי מין ריק.
צחוקן של הנערות המתקלחות מאחורי, עטף אותי כמו שצמר גפן מתוק מתלפף בדביקות סביב מקלון עץ...
