הערב עשינו סשן. קשרתי אותה ל"מתקן של ימי הביניים", כפי שהיא נוהגת לכנות אותו (מתקן שאני בניתי ברוב טובי). היא לא עישנה יותר מדי לפני זה וגם לא אכלה.
אמרתי לה שהערב נעשה 250 הצלפות. לא ציינתי שנסיים בזה וכך היה. איך המ"כ שלנו בטירונות עשה לנו: אמר לנו, עוד 10 ק"מ, עוד 9 ... עוד קילומטר וכשהגענו אמר לנו: עכשיו חוזרים לבסיס. כמה אצלנו נשברו, אבל הוא התכוון באמת, שעכשיו מתחילים לחזור לבסיס את כל הדרך, שהלכנו בהלוך.
היות ואני לא מעוניין לקלקל את התדמית הקשוחה, שהצלחתי להנחיל לכמעט כל הקהילה, כשאמרתי "עכשיו מתחילים לחזור לבסיס". היא יללה שהיא צריכה לדעת להתכונן לכמה היא הולכת לחטוף. אמרתי לה, שהיא תחטוף כמה שאני אגיד.
אבל, החלטתי ברוב ליבי הרחום וחנון לעצור ב- 300. אבל האמינו לי, שה-50 האחרונים היו לה מאד קשים, רק בגלל, שהיא החליטה שהיא צריכה לדעת כמה עוד היא עומדת לחטוף.
הפעם לא הקיאה, למרות, שכל הרצפה בסלון רטובה מההשפרצות שלה. היא שאלה אחרי הסשן: לנקות עכשיו? (בדיוק היתה העוזרת), אמרתי לה: "עוד מעט". חיבקתי אותה וליטפתי אותה טיפה, שלא תכתוב עלי הזונה, שאני לא עושה לה אפטר קייר.
אחרי זה היא נהייתה פתאום מאד רעבה, לעשן, לאכול ולעוד כמה דברים, שזה לא הזמן להזכיר אותם.
בשורה התחתונה, היא מתחילה ללמוד את הבדסם שלי. את חוסר האונים, אבל באמת. את זה, שאני לוקח אותה באמת לקצה ושהיא לא יכולה לעשות לי תרגילי הודיני של להשתחרר. איך אמרה: "אי אפשר להשתחרר מזה".
אז ממש עוד רגע קט, היא תיגש לכתוב לי מכתב תודה על הסשן.
איזה כיף כשכיף.
יאללה בלאגן
