לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני 10 חודשים. שבת, 26 בינואר 2019, בשעה 21:58

בתקופה האחרונה אני לכודה בראש שלי בתוך מתחם פארק שעשועים אימתני, על פאקינג רכבת הרים על לסד. ככה זה מרגיש. הכדורים האחרונים לאחרונה שיבשו לי את המאמא. האורגזמות שלי הפכו ממתעכבות לבלתי קיימות. קשה להסביר את התחושה של אדם שמין הוא חלק בלתי נפרד מחייו ובן לילה הופך אימפוטנט במוח. אני עדיין מתחרמנת אם מחרמנים אותי. להיפך, לאחרונה אני מרטיבה אקסטרה. למרות הכל, לא משנה כמה אני מתקרבת לאורגזמה, ככה היא מתחמקת. מאית השנייה. רגע אחד היא על קצה הלשון וברגע הבא מעולם לא היתה בכלל בכיוון. כל פעם שוב ושוב בא לי לדפוק את הראש בקיר כשזה קורה.. עד שהפסקתי לנסות. מחרמנת, מגמירה, מענגת, מתחרמנת. לא גומרת. 

העשבים (הטרנד של החודש האחרון) לא עוזרים לפתור את הכל אלא רק מחמירים את הקשיים הקיימים. תמיד היו לי יחסי אהבה שנאה איתם. לפעמים לקח חודשים עד שהאהבה הפכה לשנאה ואז הפסקתי לעשן אותם. הפעם השנאה כמעט כאן. כבר החלטתי. מעשנת, מסתיים, לא נוגעת בזה יותר אקטיבית. חייבת לחזור לפוקוס. בעבודה, בבית, בראש, במיטה.

האישה שלי עוברת בימים האלה תקופה לא פשוטה משל עצמה. כל אחת מאיתנו מתמודדת עם החרא האישי שלה, ומנסה שזה לא יפצע אותנו. שתינו נלחמות.. אני מבינה את חשיבות הרגעים האלה בדיוק. הם אלה שיזכרו לימים. אלה שמהם יתחילו להבשיל זרעים חדשים. מהימים שמהווים פרשת דרכים עם שלט מתפצל..

אני משתדלת מאוד להכיל את מי שהיא עבורי ומה שהיא בזוגיות שלנו, ובו זמנית להכיל את כל הדרמה שמתרחשת אצלה בבית כלומר מאחורי הקלעים. להכיל תחושות שעולות בי כשאני שמה לב לשינויים התנהגותיים אצלה כלפיי, לא בגללי אלא בגלל הקיטור שהיא צריכה לשחרר על מה שקורה שם.

יש בי המון מלחמות פנימיות שמתחילות לאט לאט לצאת לפני השטח בעבורי לנסות ולהבין כיצד לפתור אותן.. בכל מחיר.
החיים מאוד רציניים לפעמים. לפעמים רציניים מדיי. לא תמיד אני יודעת לשחרר. ואת נלחמת כלביאה שאת בשתי חזיתות. את אחת הנשים החזקות שהכרתי. והפעם אני כמוך, מנסה לחלוק איתך את הטירוף האישי שלי ומנסה לגונן עליך מפניו - בו זמנית. שתינו באותה הסירה רק מהצד השני של המראה. 

יחד עם זאת עם כל הערצתי ללביאה, יש ימים שאני מתקשה לנשום, לפעמים אני רוצה להרדים את החלק הזה בה. להשקיט מעט את הלביאה הלוחמנית. לתת לדמות שבי להכתיב את הטון לגביה. לחלוטין. בין אם משהו קטן או גדול. לדעת שלא משנה מה, הלביאה שבה כרגע איננה, וזו שתיוותר אחריה תרשה לעצמה מולי לשחרר את כל הכבלים, וכל השליטה מעצמה. אני רוצה את הרגע האינטימי הזה. יום אחד זה יקרה. ביום ההוא משהו בי ירגע בכל הנוגע אליה. משהו ישתחרר. ואנחנו נצמח!

הימים מאוד עמוסים רגשית ומבולבלים. אפילו אי אפשר כבר להאשים את דודה בלה. הכל פשוט סוער.
ואז חשבתי לעצמי.. אולי אני צריכה לנסות לעשות ביד.
כן כן.. אותו אקט שלא עשיתי כבר מאה שנה כי מי צריך להגמיר את עצמך כשיש לך שני בני זוג חרמנים.
מאז שהליבידו הלך לטייל התרחקתי מאוננות כמו מאש. למה לנסות בכלל. הכדורים האלה שברו אותי גם ככה. ואם אצליח אז למה לבזבז אורגזמה יקרה על אני עם עצמי במקום עם אחד מאהוביי... אבל לאחרונה התחלתי לתהות..  אולי אני טועה? אולי שווה לנסות להזכיר לעצמי את התחושות בשקט עם עצמו.. אולי זה יעורר חשקים רדומים.. 

הייתי נותנת עכשיו ככ הרבה כדי לקבל את מיליון האורגזמות שלי בחזרה, את ההשפרצות, הליבידו הפסיכי... 
כרגע המח לא שקט. הכל משתולל..  חיבוק אחד חסר לי עכשיו כדי להשתיק את הקולות.. בדיוק החיבוק ההוא..

 

 

 

 

 

 

 

Aצועני​(אחר) - שיעבור לך מהר
לפני 10 חודשים
Y a e l​(נשלטת) - שבמהרה תחזרי לעצמך (:
לפני 10 חודשים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י