כשהייתי קטנה אימא לימדה אותי על בוגנוויליה. היא הביאה מהמעבדה פינצטה קטנה ומלקחיים עדינים ופירקנו בזהירות את העלים החיצוניים והצבעוניים של הצמח עד שמצאנו בפנים את הפרח האמיתי. לבן וקטן ובודד. חזרנו על הניסוי הזה כמה וכמה פעמים, עם כל הצבעים של הבוגנוויליה שהצלחתי למצוא בגן. ורוד וכתום וסגול ולבן, ולאט לאט שולחן האוכל שלנו התמלא באיברים קטנים ומתים מן הצומח. כמה שנים אחר כך אימא לקחה אותי לפסיכולוגית כי לא הצלחתי להפסיק לפרק ולהפריד ולאסוף בשקיות שקופות את כל הפיסות הקטנות של עצמי.
יש תמונה אחת שלי יושבת על הדשא בגינה וחופרת באצבעות מלוכלכות בתוך האדמה הרטובה - חופרת ומכניסה לפה. וזו הילדות שלי. הבזקים קטנים של זיכרון בטעם עפר ואפרסקים. אני מתגעגעת לרגליים יחפות וכלבים רטובים ומיץ דביק של שסק. בשנה האחרונה התחילו לצמוח לי תלתלים ואולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.
(כאילו יכולתי לבחור שיר אחר. ההוויה הירושלמית שלי מתמקדת בהליכות ארוכות על פסי הרכבת ויהודה עמיחי. קריר ונעים והרוח מזכירה לי שבקרוב הקיץ יגמר)
