עכשיו אני מבינה שטעיתי. זה לא נכון שנעלמה לי היכולת לדמיין וליצור עולמות בראש שלי..
הדמיון שלי פשוט עבר הטמעה מעולם היצירה לעולם בדיוני אימתני שמתקיים רק בראש שלי אבל שולט בכל הגוף..
כל יכולת הדמיון שלי מפוקסת בראש שלי על תרחישים לא הגיוניים, לא מציאותיים ובעיקר מכאיבים. לי.
חיה כתחת צילו של בריון ענק שהולך אחריי לכל מקום. מכה אגרוף באגרוף, מסמן לי שאני היעד הבא..
כמה מטריד להתמודד עם התובנה שהאוייב הכי גדול שלך הוא אתה:
הלוחם שכבר מאומן בהרס עצמי, עם ניסיון של חיים שלמים. איך מנצחים את עצמך?
מנסה לנטר את אופיין של המחשבות שלי היום, להבין את הלך הרוח. מייחלת ליום טוב יותר מחר. פחות בלבול..
חברה מהעבודה שלחה לי מקודם הודעה ושאלה לשלומי, אמרה שדאגה לי היום. הלב קצת התחמם.. עולה בי מידה קלה של תחושת בטחון. האדמה קצת פחות רועדת תחתיי. זה נעים.. פחות לבד.
נפשי זועקת בכמיהה עצומה למורה דרך.
דמות שתביא עימה סדר לכאוס. הגיון במקום ספק.
שקט, רגעי שקט..
רק לפני שעה מצאתי עצמי נסחפת למערבולת רגשות מסחררת ואפלה כחור שחור.. ישבתי מתייפחת מול המסך, מקשיבה לאיזה סרטון מוטיבציה (אירוני?..) ומנסה להבין מתי לעזאזל הכל השתבש לי ברמות כאלה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה, כעת הם מאוד דומים למה שרוב חיי חלמתי, ולמרות הכל מאוכזבת. עם העיניים בהווה אני כבר לא רואה את הזוהר שראיתי אז, שחשבתי שיהיה בי. אין נצנצים. כלום לא בא בקלות אף פעם.בכל שלב אני רואה את הבעיה הבאה שאני צריכה להתכונן לקראתה. לפעמים כמעט שוכחת שהכל לוקח זמן, בעיקר תובנות ושינויים מעשיים, אה כן ושחיינו קצרים מדיי לכל השיט הזה. אולי זו הסיבה שאני מענה את עצמי במלוא עוצמת הקיטור ולו כדי לנסות גם אם בדרך פחות שגרתית להכריח עצמי לצאת לעולם ולהנות ממנו. לחיות את החיים ולא רק לשרוד בהם. לפעמים זה אומר להתעמת ולכאוב ולהגליד ולצמוח. לפעמים צריכה דחיפה. לפעמים צריכה מישהו לצעוד לצידו.
בגדול, מי שמכיר אותי יודע שאני אדם חזק. לא מבחירה, יותר מנסיבות. אז כן, קיימים בי כוחות להתרומם מהאדמה המטאפורית, פשוט כרגע הם לא נגישים לי. אני מרגישה כגורה שעושה צעדים ראשונים והעולם נראה גדול ומאיים, אבל רק בגלל שהוא חדש.. ברגע שמכירים את העולם שבחוץ רואים כמה קסם יש בו. אני לא רוצה ללכת לאיבוד, ובכלל למסע טוב באמת חייבים יותר מאדם אחד..
כן, אני צריכה מורה דרך..