תשארי כאן ותהיי פתטית

יצא שמלא זמן לא נפגשנו, והשיחות שלנו הפכו לידידותיות וקלילות, בהן צוחקים הרבה וכל אחד מעדכן קצת על מעלליו. צליל ההודעה הגיע שנייה אחרי שהוא סינן את השיחה ממני.

"אני באמצע שיחה עם מישהי".

מסתכלת קצת על ההודעה ועונה, "טוב. לילה טוב".

"לא, תישארי פה ותהיי פתטית".

אני בוהה במסך בעצבים. "לך תזדיין".

"אני אתקשר כשאסיים", הוא כותב. "ואם תעני לי -- אני מה זה אזלזל בך".

"אני ממש לא אענה לך, אפס. ביי".

אני מסתכלת על צג הפלאפון, הלחיים שלי בוערות מעצבים. למה לעזאזל הכוס המטומטם שלי מתחרמן ממך, בנזונה מנייאק? סעמק. אני ממלמלת לעצמי מלמול לא ברור על זה שהוא חי בסרט, תוך כדי שמברשת השיניים תקועה לי בפה ומבט מפוזר משתקף אלי מהראי.

אני מניחה את הפלאפון ליד המיטה, למרות שבדרך כלל אני מטעינה אותו על השולחן. כי ת'כלס כשחושבים על זה יותר נוח כשהפלאפון קרוב כשהשעון המעורר מצלצל. נזכרת שוב במר בנזונה, מתעצבנת ומוציאה אוויר בבוז. אני לא שמה את הפלאפון על שקט, כי סתם. מה כבר יקרה? למה צריך תמיד לשים על שקט? אני שוכבת במיטה ובוהה בקיר, שונאת את עצמי. הלב שלי דופק. אני נרדמת וצליל השיחה הנכנסת קוטע לי את החלום.

אני שולחת יד לטלפון, מפחדת לפקוח עיניים ולהסתכל על הצג. למה אני כזאת דפוקה, אני שואלת את עצמי ועונה.

"אני לא מאמין שענית לי. לא יאמן".

אני מתכווצת כולי ומצליחה רק ללחוש, "די..." וחושבת על כמה שזה היה רעיון גרוע וכמה אני שונאת אותו.

"אתה... אתה באמת דיברת..."

"עם מישהי אחרת? כן".

"על מה?" אני שואלת בקול שנהיה כל כך שקט שלא שומעים אותו ומרגישה שריפה קטנה בבטן.

"הייתה לנו אחלה שיחה".

"אני בכלל לא תיכננתי לענות לך".

"אז למה ענית?" אני שומעת את החיוך שלו, ומרימה את השמיכת פוך מעל הראש ובוהה במחיצה שנוצרה ביני לבין התקרה, מנסה להרגיש קצת יותר מוגנת, ואני מתנשמת ומרגישה את האדים מחממים לי את הפנים. הוא לא אומר כלום. אחרי דקה ארוכה של שקט אני לא יכולה לשאת את זה יותר.

"אני... אני הולכת לישון".

"את יכולה ללכת לישון אם את רוצה. אבל את גם יכולה להפשיל את המכנסיים, לגעת בעצמך ולבכות קצת בשבילי, בזמן שאני חושב על השיחה הנעימה שהייתה לי איתה".

אני בטוחה שהוא שומע מהנשימות שלי כמה אני נקרעת בין הרצון לנתק ושימות הבנזונה לבין הרטיבות המקוללת הזאת שמטשטשת אותי. "די. לילה טוב. תגיד לי לילה טוב". אני מכווצת את העיניים חזק כי אני יודעת שהבקשה של ה"תגיד לי" מפילה אותי וגורמת לרצון שלי להישאר להיות שקוף וחושבת שאולי אם אעצום חזק זה יגרום לזה שהוא לא שמע את זה.

שקט ארוך.

"טוב, די, תעשה את זה כבר", אני אומרת והראש מסתחרר לי מרוב הנשימות הכבדות שלי מתחת לפוך.

הוא מחכה עוד קצת ומותח את השקט, מה שרק מדגיש את הצורך החשוף שלי.

"תפשילי את המכנסיים".

אני עושה את זה על אוטומט, וזה משגע אותי כמה זה מחרמן אותי האוטומט הזה, שלא לדבר על כמה שכל הסיטואציה אבסורדית.

"טוב, החוקים הם כאלה. את הולכת לגעת בעצמך, לא להפסיק, ולא לגמור".

כואב לי בבטן ובגרון מלחשוב על הקול המגורה שלו, ואם זה בכלל ממני או ממנה. איך שהמחשבה הזו עוברת לי בראש, הוא שואל, "את רוצה שאספר לך עליה קצת?" הקול שלי נשבר כשאני נושמת עמוק ועונה, "כן".

אני מתחילה לייבב בשקט ולאונן, מנסה שהמגע והגניחות שלי יטביעו את הקול שלו, אבל אני מרגישה כאילו הוא מזריק לי את המילים ישר לתוך הווריד. "היא נורא סקסית, יש לה קול גבוה וילדותי, ויש לה תחת נהדר". אני חושבת כמה אני תמיד רציתי קול כזה ושהקול שלי נשמע לי בכלל לא סקסי. "היא מאוווד מטונפת בראש", הוא אומר במין אינטונציה מגורה ומשועשעת. אני מנסה לאונן חזק והדמעות זולגות לי על הלחיים.

הוא מגיע לחלק בו הוא מספר לי כמה התחת שלה שימושי, רחב וטוב.

אני מסננת "איזה זונה" מבעד לשיניים. הוא צוחק. "היא נשמעת סתם זונה", אני ממלמלת בקול שבור. אני שומעת אותו מחייך כשהוא עונה, "בטח איתך הוא לא היה נכנס בכלל... והיית בוכה מדי והיינו צריכים להפסיק. כאב ראש, את מבינה? איתה הייתי יכול להחליק פנימה, אפילו לא היה צריך לוב, רוק היה מספיק".

עכשיו אני מתחילה ממש לבכות. "איתי היה לך יותר נעים", אני לוחשת ומרגישה הכי עלובה בעולם.

"מה?" הוא אומר בקול משועשע, כאילו לא שמע.

"איתי... היה לך... יותר נעים", אני אומרת ושורף לי בבטן כל כך ואני מתחילה לבכות שוב.

"אני לא יודע... התחת שלך כל כך קפוץ".

"אני הייתי נותנת לך לעשות מה שאתה רוצה... גם אם זה היה כואב לי", אני אומרת ומרגישה שכל הגוף שלי מאובן ורק הכוס שלי והיד שמאוננת אותו עוד מכילים תחושה כלשהי.

"בואי נבדוק".

אני מנסה לדחוף אצבע לתחת שלי. אנקות קטנות של כאב בורחות מבעד לשפתיים הקפוצות שלי. שלא ישמע אותי סובלת, הבנזונה, אני אומרת לעצמי, וזה לא עוזר, כי הוא מיד אומר, "את רואה? זה בקושי חור".

אני נושכת את החיך מבפנים ומנסה לנשום עמוק אבל הנשימה שלי היסטרית ואני דוחפת את האצבע פנימה באבחה כואבת.

"הצלחתי", אני לוחשת בכאב.

"ואת חושבת שהזין שלי בעובי אצבע?"

אני מקללת ומנסה להרגיע את הנשימה ולדחוף פנימה עוד אצבע. מרוב שאני מנסה לא להשמיע שכואב לי, כשהאנקה הראשונה בורחת לה אני מתפרקת ובוכה שוב.

"את רואה? איך היית מכניסה משהו בעובי של הזין שלי עם החור הקפוץ שלך?"

אני לא יכולה או מנסה להפסיק לבכות. כל הקיום שלי עכשיו הוא חור תחת קפוץ ונחות. למה נולדתי חור תחת קפוץ ודפוק כל כך?

אני דוחפת אותה פנימה ומייללת, "זה כן נכנס! זה בפנים!"

"שתי אצבעות?" הוא אומר בקול שנהייה יותר משועשע ככל שאני יותר מיוסרת. "את אומרת שהזין שלי בעובי של שתי אצבעות? את מחפשת להסתבך? זה הקטע?"

אני מתחילה להתייפח ולמלמל שאני לא יכולה.

"אווווו..." הוא אומר בכאילו רחמים. "רואה? זה כל מה שאמרתי".

אני מנסה להמשיך לדחוף את האצבע השלישית באנקות כאב תוך כדי שהוא ממשיך לספר לי כמה בטח נעים וקל לחדור אליה.

כשהוא אומר "את פשוט לא מספיק טובה", ואני מתחילה שוב לבכות באנקות שאפילו הוא לא יכול להתעלם מהן הוא אומר, "אל תפסיקי. זה שאת בוכה לא אומר שאת יכולה להפסיק לגעת".

"איתה אתה לא תרגיש כלום! כלום!" אני צורחת בבכי. "היא זונה!--" אבל הוא קוטע אותי בקול תקיף: "למה את מדברת במקום להכניס עוד אצבע?"

"איאיאי אי אפשר..." אני לוחשת בקול שבור.

"אולי נעשה ביניכן תחרות מי מקבלת בתחת יותר יפה. ככה את גם תיכשלי וגם תראי אותה מקבלת ממני בתחת ותשבי בשקט בצד ותרגישי כל כך פתטית, ואולי אחר כך אני אתן לך לנקות".

אני שומעת את עצמי גונחת ושונאת את עצמי, ואותו, ואותה. אני ממלמלת, "בבקשה, אפשר--" והוא קוטע אותי: "לא. תעצרי". ההלם גורם אפילו לדמעות שלי לקפוא במקום.

הוא מחכה כמה רגעים ואומר בקול שמח, "מה אומרים?"

אני ממלמלת ברצף את המילה בבקשה, כמו מנטרה. למילים אין משמעות בעיני. לא איכפת לי איך אני נשמעת ואיך אני נראית עכשיו, דמעות ונזלת על כל הפנים שלי. הוא רק צוחק ומדי פעם אומר "אוי, מתוקה. מה פתאום" או "את לא הולכת לגמור הלילה, אפילו לא קצת".

"לא רוצה! אני... אני לא משחקת איתך. אני לא משחקת איתך יותר!"

הוא משועשע, שואל, "אף פעם?"

"אףףףף פעם".

"אף פעם בחיים?"

"אף פעםםם בחייםםםםם!" הקול שלי יוצא כל כך כל כך נעלב שאני מרגישה עוד יותר חשופה אחרי הצעקה הזאת. "זה בכלל לא מה שרציתי!"

"אז למה את כל כך רטובה עכשיו?"

"זה דפוק לגמרי".

"אני מסכים איתך", הוא צוחק. "זה דפוק לגמרי".

"לך תדבר עם המכניסת כדור בייסבול לתחת שלך ותעזוב אותי בשקט".

הוא שואג מצחוק. "את כועסת עליי?"

"כן. וגם כואב לי התחת".

"ואם אני אתן לך לגמור עכשיו את תסלחי לי?"

"אולי, אני אחשוב על זה".

"לא יודע, אני צריך משהו יותר משכנע מזה".

"אז אני אני אסלח לך, אני אסלח לך אם תתן לי לגמור עכשיו".

"מביך", הוא אומר. "באורגזמה אחת אני קונה אותך?"

"כן! אוקיי?"

"אני לא יודע אם אני מעריך את זה כל כך, אני חייב להגיד לך".

אני אומרת לו, "לא אכפת לי אם אתה מעריך אותי, אתה לא הבנת שמתחילת השיחה... שמעצם זה שעניתי לך..." אני לא מצליחה לסיים את המשפט ומתחילה לצחוק בהיסטריה והוא מצטרף לצחוק שלי ואני ממלמלת "די" ו"אני צריכה לגמור כדי להירגע מכמה שאתה בן זונה מגעיל". הוא ממשיך לצחוק ואני אומרת, "די זה לא מצחיק גם לי יש את הגבולות שלי" והמילים מתבלבלות לי. הוא רק ממשיך לצחוק ואני צועקתך "אני שונאת אותך" בתסכול ו"זהו אני מנתקת".

"אבל את יודעת מה את צריכה להגיד לפני זה".

"שאני הולכת לגמור ברגע שאני אנתק ולך תזדיין".

הוא צוחק.

"אתה דפוק. אני סתומה שענית לך, בחיי".

"את יודעת למה את לא גומרת היום?"

"למה?"

"כי ענית לטלפון באותו רגע, כאילו אמרת לי: אין גבול לפתטיות שלי. אין שום תהומות שאני לא אצלול אליהם. באותו רגע כאילו אמרת לי: אני מוותרת על האופציה לגמור, תודה רבה. אז קדימה, תודה רבה ולילה טוב".

המוח מתערפל לי ואני מנסה פעם אחרונה "אני לא..."

"ששש. תודה ולילה טוב".

אני נושמת עמוק נשימה אחרונה ומסננת "תודה... ו... ולילה טוב".

"לא. תעשי את זה יפה".

הקול שלי יוצא שבור יותר ותשוש כשאני אומרת שוב, "תודה ולילה טוב".

"הרבה יותר טוב. לילה טוב מתוקה".

"אני... אני נורא נורא צריכה..."

"את רק נורא נורא *רוצה*, אבל אני לא רוצה לתת לך. ובסוף מי מחליט?"

אני ממלמלת "אתה" בבכי. אני שונאת ומכורה לרגע הזה, רגע השבירה הסופית, שבו אני יודעת שמשהו בי נכנע ולא יכול להתרומם יותר.

"את יודעת שהיית צריכה את הסטירה הזאת היום, נכון?"

הלחיים שלי שוב מתמלאות דמעות ואני לוחשת "נכון" ו"תודה". הוא מנתק, ואני נשארת מכונסת במיטה עוד שעה ארוכה, מנסה להסדיר את הנשימה. הגוף כואב לי מכמיהה והבטן שורפת ואני חושבת כמה אני שונאת אותו ומתי אני יכולה למצוא יום פנוי השבוע כדי לנסוע אליו.