"אני רוצה כבר לגעת בך, בבשר" כך היא אמרה. והיא נגעה, ועוד איך נגעה. וזה היה כל כך מהיר, וכל כך לא צפוי. והיא היתה בכלל מה שמקוטלג כ"וואנילית" וזה היה כל כך אחרת. וכשניכנסו לאותו חדר אפלולי, לאותו מיקרוקסמוס, בראה לעצמה עולם חדש מלהיב וסוחף אך כל כך מפחיד.

וכשהבטחת לי אותה הבטחה שזו תהיה הקופסא האחרונה אמרתי לך שתשאירי לי את הסיגריה האחרונה. וכשהגיע תורה של האחרונה הגשת לי עירומה את הקופסא ועל שדך טיבעתי עדות וחותם בוער להבטחתך...

חלפו להן השעות ועדיין דיבורך מופיע לי אותו שריד למקומות רחוקים. עדיין זה נשמע בקולך שרידים של מגע, של הרגע. עדיין זה כאן איתי עת עברת למכוניתך, חזרה לעולמך. עדיין זה כאן איתי אותו הכאב המתוק בעינייך התכולות את משכתי אותך אלי בשערך.

משאלות הלב ...המלצרית קרבה אל השולחן שלידו ישבתי וביקשה לקבל את ההזמנה בדיוק כש"היא" נכנסה לבית הקפה בו ישבתי. זו היתה עוד אחת מאותן הפגישות שלנו על כוס קפה או מעט יותר. התישבה מולי תוך שהיא מניחה את תיקה לצידה. הביטה בי, חייכה והמתינה למוצא פי.

..."תפשטי!" באה ההוראה. "למה את לא מתפשטת? את רוצה בדרך הקשה?" והיא מתפשטת. נעמדת חשופה. הידיים לצידי גופה. מניחה למבט לשזוף את תווי גופה. האור החודר מבעד לזכוכית החלבית לא עושה לגופה כל הנחה. הפגיעות הזאת... העיניים מטיילות על גופה בוחנות את סימני הגיל.

ואת רצית את זה ככה לא כן? ככה, ממש כך. על בטנך, שוכבת על השולחן הכבד. ידייך אזוקות לפינות השולחן ורגלייך עומדות על הרצפה פסוקות לרווחה רתוקות לרגלי השולחן. ואגנך, פעור מולי ממתין. אבל רצית גם את הצעיף. כן, אותו צעיף צמר דוקר עוטה את עינייך חוסם ממך את עלטת החדר.