במקומות רבים העניין נתקל בביקורת, אבל בקומונה באתר שכן רוחשות הרוחות הירושלמיות, ימים לפני המצעד. יש תחושה של פחד היסטרי באוויר, ותחושה של שליחות. אנשים כותבים צוואה ומתכננים לצעוד כי לכולם/ן ברור כבר: זה כבר לא רק עקרוני. זה על החיים שלנו. אנחנו הולכות לצעוד כי אלה החיים שלנו.

לפני כשבועיים היה הסשן האחרון. שבועיים של הכנה מאסיבית קדמו לו. ידעתי כל קימור ופיתול של הגוף, כל רעד, על יבבת בכי, כל אנקת כאב. כל שריטה מן העבר כבר נחשפה, גלויה ויפה לפניי. כמו שאני אוהבת, חשוף לחלוטין. כל שריטה שאשרוט תוכננה. תמונה אחרי תמונה שיננתי הכל היטב.