הוא חי, אם ניתן לקרוא לזה חיים, בדירה שהצליח בקושי רב לרכוש אחרי משכנתא והשתעבדות לכל פרק חייו הבשרי. יש לו אישה דהויה, שני ילדים שמעולם לא הצליח לתקשר עמם, כלבה, ושני רכבים. בלילות, כל שחושב הוא, זה איך יוצאים מכאן. או ליתר דיוק, איך מצא את עצמו בנקודה הזו.

שעת ערב. בית קפה תל-אביבי הומה אדם. שולחן מרכזי, בחורה מדהימה יושבת בו עם כמה מחברותיה. אני קולט אותה. מבלי לחשוב ולחשב ניגש. הנה הטקסט מילה במילה באותו מפגש: אני: "שלום". היא: "מה?" אני: "נעים מאוד אני גולדי, מה שמך?" היא: "מה איכפת לך?"

את הקטע הבא רצוי לפזם ללחן של אחינועם ניני לשיר שאני לא יודע את שמו, אבל הטקסט אותו רובנו מכירים הוא: " ולוא היה לי, ילד קטן, שחור תלתלים ועיניים..."

‏יום ראשון‏ ‏14‏ ‏ספטמבר‏ ‏2003 המטריקס. "ניאו? ניאו שאתה שומע אותי? ניאו אתה חלק מהמשחק... כן כן, אתה לא חי כאן... גם לא חי באמת... אתה חי במקום אחר... רוצה לראות? הנה קח את הגלולה הזו! אל תפחד... נכון, אתה לא מאלה שמפחדים... אז למה אתה לא רוצה? אבל אתה תצא מהבועה!

מוש בן ארי עשה חידוש לשיר של אריאל זילבר "ואיך שלא". חידוש קסום. קסום, כי לעיתים יצירת מופת, כמה שרק תהיה מופתית, יכולה שלא להישמע מבין צלצלי נהר החיים. סוג של משהו נדוש, שעד כמה שלא יהיה טוב, עבר עליו נהר החיים ושטף גם אותו. מוש בן ארי מתנגן לי עכשיו,