‏יום שישי‏ ‏12‏ ‏ספטמבר‏ ‏2003 יש ימים שלא בא לי לכתוב. פשוט מאוד. לא בא לי. אבל דווקא באותם הימים אני מכריח את עצמי לשבת על המקלדת, כסוג של אימון, בדיוק כמו ריצה או כל אימון גופני אחר.

יום חמישי 11 בספטמבר ‏2003 החיים כגלגל בכלוב. אני חושב שהשעה האהובה עלי מכל היא שעת אחר הצהרים. אותה השעה בה אני חוזר מהים, עור אדמומי מהשמש, חול באצבעות של הרגליים, מלח בשיער, הגלשן ממוקם במקומו הקבוע, כוס מים קרה, מקלחת, ארוחת צהרים, כמה טלפונים, כמה מילים על הוורד, ואז, אז

יום רביעי‏ ‏10‏ ‏ספטמבר‏ ‏2003 זיכרון אחים. מאיה. "את חושבת?" אני מתפלא על דבריה. "בהחלט!" "למה?" כי בדידות היא מתכון לאסון נפשי". "למה?" "ככה, כי לא טוב היות האדם לבדו". "אבל הוא לבדו בין..." "כן כן ידעתי שתתחיל לשיר לי", היא קוטעת אותי, "זה לא לעניין הקטע הזה שלך". "למה?"

[יום שלישי, 8.9.03 GOLD1 מוקהצ'ינו. "אז מה?" היא מושכת מעשן הסיגריה ומביטה בי בחיוך מלא. "מה?". "לא יודעת, תגיד לי אתה…" "מה את רוצה שאני אגיד לך?" "נתחיל בלמה!" "למה?" "כן". "למה מה?" אני משתומם. "די נו, יא קקי!" "מה?" אני מחייך חיוך מלא. "למה דווקא בכלוב?" "איך את יודעת?"

אולי הדבר הכי נעים -לי- שכתבתי אי פעם. :D ארוך מאוד. היום יום הולדת "מה יש לך?" הוא שואל אותי. "לא יודע..." "חה, לא יודע, הצחקת אותי!" "תצחק", אני משיב בעייפות. "שתוק! אלי אתה לא פונה ככה, איתי דבר נקי!" "תגיד לי? מה אתה רוצה?" "אמת!"

אהבה. מתי שהוא אתה רואה את עצמך בפעם הראשונה במראה. וככה כמו שאתה, אתה מביט מהופנט ורואה נפשך. בלילה זה קרה. אתה יצאת לראשונה. קטן ובודד, מפוחד וכואב, מביט על היותך. אתה רואה את תוכך? אתה שומע מי אתה? הנה תראה הם יוצאים... כל החרטות וכל הפצעים...

פעם כשהיה הוא קטן, זוכר שכאב הוא כאב. הוא זוכר את אותה הקבוצה, הוא זוכר את אותם המכות שהכתה. הוא זוכר שחזר לביתו, מול מראת האבמט מדדה פציעותיו זו אמו. הוא זוכר את אביו שנכנס, ובקול מנומס, כמעט שברירי, ביקש כי יברח אם תקרה שוב תקרית. הוא זוכר את הרגע ההוא, אותה השניה בו ידע...