אני כאן אחרי חודשים שלא נכנסתי... אפילו לא לקרוא. אין בזה מרד או התכחשות פשוט אין יותר ענין. אין יותר רצון בשום משחק שהוא. יש אמת אחת והיא רודפת אותי בשעה הזו ולא משאירה לי טיפת שינה להלילה.... אני כותבת בעיקר כדי להוציא. ואולי אתה קורא - אולי לא. אולי.... אבל אני כותבת.

אחרי כמה לילות של מחשבה... כמה ימים של תהיה... כמה עשרות שעות של ניתוק ההבנה הגיעה.

סוף סוף... לכמה רגעים חשבתי שואלי הולך להיות בסדר. הלכתי את הארבעים דקות המגעילות כמו שאמרה הרופאה... אחרת עוד שנתיים בערך אני אצטרך צינטור... עם כל הכולסטרול הדוחה הזה. הלכתי מהבסיס וחשבתי שזה לא כל כך נורא... נכון זה לא נורא.

אני כולי רצון עצור לכאן ולכאן, לא יודעת איך ולאן אני רוצה לקשור אותו, שיהיה לי לעבד, ינשק את רגלי, שיסגוד לי אני רוצה שיקח אותי, שיכאיב לי ויחבק.