באופן מעשי אף פעם לא ניסיתי עצמי פוגע ,מכאיב,או אפילו מעניש. הכאב שחוויתי במהלך שנות חיי היה מספיק אמיתי לבכות עליו,אפילו לצרוח ,להשתולל.בעצמי, הדמיון לא מרפה אף פעם ועד היום אני תוהה אם יכול היה להיות יותר גרוע,אולי אפילו משתוקק.

יצא לי לכתוב פה פעם,היום אני מבין מדוע. את גבול יכולתי אני מנסה למצוא מזמן ,אני מתרגש כמו ילד לידה ,והיא , היא,ילדה בעיניי,חד קרן אצילי ונדיר -מוקסם מיכולתיה.רוצה שתפנים.

סאבית קטנה שלי בדמות שוט.מדהים.....כואב.

רעש ומזימות, שוט אינו מפר את האיזון תוככי האשלייה בלב כל אדם החירות נלקחה מאיתנו יתומים נשב בלב היער שנקרא פעם ההווה ככה נגמרים להם החיים. אתם אומרים מתחילים שום דבר אינו קורה בתוככי העיר מוכת הצרעת שנקראת ליבי.

לראשונה אני מפרסם את כתביי באינטרנט או בכלל, אני לא מצפה לתגובה,לא על דף-נייר לפחות למרות שאם מישהו יוכל לשלב בין השניים, זה יהיה רעיון טוב....