"בשקיקה אלקק את פי טבעתך הפעור למול עיניי בצמא תישתי אותי ,את כולי, כשתשבי על בירכייך תחתיי אחכ איכנס אל תוכך, עמוק, צפוף, ורטוב ואת תגמרי, תפסקי את כולך, תלחשי שרוצה מזה שוב"

איך הגעתי לפה. שוכבת על המיטה, החדר מסתובב. הסדינים סתורים, השמיכה מלטפת את הרצפה, רגל אחת על המדף הנמוך שמעל המיטה, רגל שניה במקום אחר, הידיים זרוקות מעל הראש, משחקות מבלי משים עם השיער הגולש אל הרצפה- קולעת צמה, מפרקת, עוד צמה, מפרקת, קבוצת שערות בפה, עיניים בוהות, נעצמות

היא שלחה אליו מבט דרך מסך השיער שכיסה את פניה. היא שנאה שהשיער מכסה לה את הפנים. הוא לא ענה לשאלה שעיניה שאלו אותו. הוא התיישב על הספה שהיתה שם והדליק את הטלוויזיה. היא נשארה כך על המיטה. בהתחלה ניסתה לזוז ולמשוך את תשומת לבו, להשמיע קולות. כשראתה שאינו מגיב, השתתקה.

איזה מבט מושפל נהדר יש לה, הוא מתמוגג. היא מרימה אליו מבט מיואש ומורידה אותו מיד, מסרבת להתבונן בו, מסתכלת לכיוון אחר. המבט החטוף שהעיפה לכיוונו גרם לקצוות פיה לרטוט ולהתכווץ וכל גופה היה מאמץ לכבוש את פרץ הבכי המחודש שחנק את גרונה. אין טעם להתחנן, היא כבר הבינה.

זה לא סתם מרחק שיש ביננו אני לא סתם מסתכלת עליך ואז לצד השני למה ציפינו כשהכל התחיל כאן? העולם הוירטואלי הולם אותך כל כך אבל הלב שלי הולם יותר חזק