הם התרוממו מעלה. אור הלבנה שטף את פני הקרקע בלובן אפרפר. "מה הם עושים שם?" שאלה התנשמת. "מי?" "ההם שם..." "מי? הזברות?" שאל הינשוף. "זברות אמרת? הם סתם מפוספסים". "בעינייך, בעינייהם את סתם לבנה". "לא אני לא!" "טוב את לא". "אז מה הם עושים שם?"

"כבר הרבה זמן אני מתגלגל בדרכים, אבל אף פעם לא חשבתי שתנשמת לילית תוכל לגרום לי לרצות לנטוע שורש למרגלות גזע העץ עליו בנתה קן".

לראות ולא לגעת. כך אתה חי. ביקרותי להחריד, שופט את עצמך, מכה במראה. נושך לשון שמא יצאו הרגשות, המשפטים... ומשחרר שוב את כל אותם השקרים. מחזוריות של הדחקה. שנה על שנה על שנה. מי אתה? שחקן, או שמא כבר הפכת להצגה עצמה. אתה האדם הכי חזק שאתה מכיר, נכון.

רגע לפני, רגע לפני הוא היה מוכן לתת את כל עולמו למענך. רגע לפני... רגע לפני הוא היה מוכן להעניק לחבק להקשיב לדאוג, איכפתיות... רגע לפני הוא היה כל כולו איתך. .. ועכשיו? עכשיו שתיקה. פשוט שתיקה עומדת באוויר ומחכה היא כבר מכירה את השתיקה הזו... את הריח שלה. את ההבעה.