כתב פעם ברנארד שואו "לא הייתי מעוניין להיות חבר במועדון חברים שמקבל אותי כחבר". אני חושב שמרבית חיי חייתי כך. כל אחת שרצתה בי מעולם לא קיבלה אותי, אך אחרי אותן שלא רצו, רצתי בכאב לב. אני חושב שאפילו אהבתי את כאבי הלב האלה. סוג של רגש... משהו... רק משהו להרגיש, שלא לחוש בריק.

אח שלה התאבד לפני חודשיים. היא לא בכתה. ההפך, היתה בה סוג של זחיחות, של הערכה, הבנה. אח שלה התאבד לפני חודשיים ולקח איתו את לבה. היא נשארה עם אמא ושתי אחיות. אביה מזמן כבר לא בתמונה. אני ישבתי מולה, הלב שלי התכווץ מכאב לכאב שהיא עצמה לא חשה.

אני אוהב לכתוב. אני פשוט נהנה מזה. זה סוג של שחרור. האצבעות מתקתקות, הלב זורם דרכן, המוח מתנקה ולרגע, רק לרגע אחד, אני מאבד את עצמי. אני אוהב לכתוב על כאב, זה פשוט משחרר אותי. זה סוג של חופש ממנו.

שום דבר לא נשאר פרט לשמיים ולארץ. כל דבר מתכלה ונעלם כשם שבא. כל שאנו, אבק ברוח. השאירה מכתב, מילים. מילים כתובות בקפידה, מנסות להעביר רגש ואופן חשיבה. מילים ככל מילים. מילים כרשימת קניות בסופר, כחשבונית ויזה, ככתבת עיתון. לקרוא, לקפל, לזרוק.

דבש, העיניים שלה דבש. היא מביטה בי בסוג המבטים האלה שאני מתעב. השקיפות הזו, התלות הזו, השלום... אם היה לי הכוח לנפות תעוקות מהעולם, אחד מהם ללא ספק היה "המבט". מה את מסתכלת, החלטת להמשיך, המשיכי. שרפי מאחורייך את הגשר והמשיכי, ממני לא תקבלי לעולם בקשה להתמהמה. GO.