ארבעים שנה נדדה במדבר. כן, אני יודע שזה נשמע מוכר. אבל לא, זה לא הסיפור הזה. אתם מבינים כמה זמן זה ארבעים שנה?- אני לא. הדעת אינה תופשת זאת. ובכל זאת כך היה. מה היא חיפשה שם? אתם שואלים. גם לזה אין לי תשובה. אני גם דיי בטוח, שזה לא ממש משנה.

התינוק צרח בחדר השני. הצריחה עברה שני קירות ופגעה בו, ניתזה ונמרחה על הקיר ממול. יואב ידע שהגיע הזמן. לומר את האמת הוא כבר ידע זאת זמן רב ורק ניסה לדחות את הקץ. אשתו לא ידעה מה עובר עליו ולך תסביר לה- חשב.

בשוליים, במקום שהאור מחלחל ונקווה בשלוליות קטנות, חי העדר. לצופה, כולם זהים. אם תתקרב, תוכל לגעת. היזהר! אין דרך חזרה. לנצח תשמור במועדפים ובכן מה תבחר? הרוב מעדיפים את החיים הפשוטים, תנועה, ספיגה, מנוחה. האמן לי, אילו החיים הטובים. אולי תעדיף להיות אוכל נבלות.

עליתי לרשת למתוח חכות חדשות. עד אז תפשתי רק שועל, חתלתול או שניים ושפן. שום דבר לא הכין אותי אליו. "בי" הציג עצמו בפני. ”to be or not to be "- התלוצצתי.

הדרור הזה ריכל בביתך הקטנה הלשין אדום החזה עם הבולבול יש תקווה לחשתי יש כאב אפזר לכם זירעונים אולי תסכימו להתביית מהי המטרה שאלו אנקורים רגע לפני החשמל העובר לעוף הודיתי רק לעוף וגומר.

אנוכיות שקלה במאזניים לביטול זהות עצמית מדמיון דיבור בגוף שלישי עוד מבית יבטא טוב יותר רעיון.