ההשפלה שלי, היא לא ההשפלה שלו

לגבי ה״נו..״
אם רק מי שלא סובל מטראומות יש לו זכות להנות מפרקטיקה בדסמית (כמו שכתבת), ואת מסכימה שכולנו חולים, משמע אף אחד אינו אמור להנות מפרקטיקה בדסמית.

לגבי ״ו…״
מה טוען בדסמ בעקרונות היסוד שלו: אם יש אסימטריה מובנית, אדם שנמצא בעמדת הכוח נושא באחריות עודפת. זו לא טובה ולא רגישות אישית, אלא חובת התפקיד. עד כמה הוא אמור להיות אחראי, זה כבר תלוי במשתתפים. האם זה מסיר אחריות מהנשלט? ברור שלא. אבל העובדה שהשולט אינו מטפל (והוא לא) אינה מסירה ממנו את האחריות שמוטלת עליו מעצם היותו בעל פונקציה שמעוררת טריגרים דינמיים עליהם הנשלט מגיב. כגון אלימות, השפלה, התניות ודומיהם. כלומר לברר, להיות קשוב, ולהיות מודע לסיכונים.

אני לא טוענת שבדסמ לא יכול להיות אזור חופשי מאחריות רגשית. הוא כן. אבל גם את זה צריך להגדיר מראש באחת משלל הדרכים הקיימות.

מי דיבר על חוסר אחריות רגשית? מי אמר לא להינות? תהנה, תפעיל שיקול דעת ותיקח אחריות על עצמך. והצד השני יפעיל גם הוא את שיקול דעתו. לא כזו שמוכתבת בכללים ומועמסת פרדיגמות. שיקול דעת אנושי. כמו שיש לכולנו. נולדנו עם זה. פשוט צריך להשתמש.

את המשפט הזה אני רוצה לחזק. עוד ועוד לחזק.

כי הרושם שנוצר, ואולי רק רושם ואולי רק אצלי,
ובכל זאת, הרושם שנוצר, שסט אין סופי של כללים וחוקים
מחליף את השיקול דעת, הקומן סנס הבסיסי, את התקשורת הבסיסית
בין בני זוג או שותפים, תקשורת בסיסית שלא מוגדרת ומוגבלת בסט אין סופי של כללים וחוקים.

ועוד אמירה שחסרה לי, אז אוסיף אותה.

בסוף היום, כשאנחנו רוקדים, אנחנו בין היתר גם דורכים אחד לשני על הבהונות.
אין ריקוד בלי זה.
לא משנה אם המערכת יחסים שלנו היא ונילית לחלוטין או היררכית לחלוטין או כל מה שבאמצע,
אנחנו ניפגע וגם נפגע. זה חלק מהדיל. אצל כולם. בלי יוצא מן הכלל.
הניסיון האין סופי לנהל את הריקוד הזה, להכניס אותו לכללים וחוקים, לתווך אותו כל הזמן לזולתנו, בעיני, מביא לעוד חיכוכים ואף משברים.
ויצא שכרנו בהפסדנו.
במקום פשוט להיות.
פשוט לחוות.
ופשוט לתקשר בצורה הכי טובה כנה אמתית ופתוחה שלנו.
וקומן סנס. היגיון בריא ופשוט.

במאמר מוסגר,
כל הכבוד לפותחת השרשור על ההשקעה והיצירה.

אני לא מבין את הדיכוטומיות שנוצרה פה -
או שזו מעמסה של ניירת אינסופית או שזורמים ואללה באב אללה.

לכל אחד יש את הנוסחה שלו של מה חשוב להצהיר לפני, ומה עדיף להשאיר לטבע לעשות לבד.

אין שום אסון גדול בלדבר ולהבין את המנגנונים האלה, ביחוד ברמה האישית
גם אם לא מכניסים אותם בדיבור ישיר לכל קשר.

ההחלטה של מה לקחת מפה, מתי ואיך ליישם, היא אישית.
לא צריך ללעוג שזה מיותר ולא צריך לצלוב מי שלא עושה אתזה.

לא יודעת איפה קראת לגלוג או לעג. להיפך, דאגה.

כתבתי את זה כבר פעם ואשים את זה גם פה:
כשיש אינטימיות אמיתית, הקשבה עמוקה, ויכולת לקרוא שפת גוף גם כשהיא מתכווצת בשתיקה, זה קורה טבעי. אבל להגיד שזה קורה מעצמו רק כי יש אינטליגנציה רגשית, זה כמו להגיד שדי בגנים טובים כדי להיות הורה טוב. למרות שמערכת היחסים שלי אינה מושתתת על חוקי בדסמ אלא על אינטימיות, ואולי דווקא לכן, אני מאמינה בחשיבותם של החוקים. לא כי זה לא קורה באופן טבעי אצל חלק, אלא כדי שמי שזה לא בא לו אינטואיטיבית יבין שצריך לעשות את זה. בערך כמו כל החוקים. רוב האנשים לא יגנבו, אבל החוקים קיימים עבור אלה שזקוקים לתזכורת.

ולא פחות חשוב לזכור שהנשלטים (או הנשלטות) שלא גדלו על בסיס רגשי יציב, לפעמים לא יודעים שמדובר בצורך מובן. הם לא מבקשים. הם לא מקבלים. ולפעמים גם לא יודעים שמשהו חסר, רק שמשהו נשבר אחר כך. אז ברור שזה טבעי כשזה טבעי. אבל לקרוא לזה בשם, זה מה שמאפשר ללמד את מי שלא ידע. כאמור, אני לא כותבת מתוך ניסיון, אלא מתוך תצפית. מתוך ההבנה שלפעמים גם כשהכל מרגיש טבעי, כמו שזה קורה אצלנו, אפשר לטבעי הזה לקרוא בשם, כדי להנגיש אותו עבור מי ש(עדיין) לא שם.

ואני מסכימה שכל הכבוד ללוטוס. קודם כל כי היא עושה בדיוק את זה — למרות שהיא נמצאת במערכת יחסים בה הכל טבעי, היא מתרגמת ומנגישה את הטבעי שהיא מכירה כמו את כף היד שלה, למי שעדיין לא יצר את הטבעי שלו.

מחזקת את ידי לוטוס על הכתיבה

חמוד מצד כולכם. תודה.
אני מעריכה את זה ממש.

אם אין פגיעה אמיתית אין השפלה אמיתית.
זה לא אומר שאי אפשר להנות מהשפלה מבחירה... אבל,

בסוף הנשלט בוחר להיות שם... אז זה באמת השפלה? נגיד שהוא לא סובל שם.

ההשפלה העמוקה נמצאת במקום הרגשי שהנשלט לא בוחר להיות. במקום שיש פגיעה אמיתית.

וסה"כ זה מחרמן. אני בעד.

קודם כל, כלי חזק ביותר וחתיכת השקעה שלה (כותבת המאמר)
וגם חתיכת השקעה שלך, לוטוס, שתרגמת את הכל, אז תודה
.
אני חושבת, עבורי, שזה קצת בעייתי לדבר על דברים האלו בצורה כזאת
זה מאוד תבניתי ומכני ואז זה "שובר" לי את תחושת הבדס"מ
ועדיין, אני כן דוגלת בשיח בנושא כי עלולים.ות לעשות נזק (לא מכוון) לנשלט.ת בסשן השפלות כפי שעלול לקרות בסשן יותר פיזי (רק הצלפות, לדוגמה)

אני חושבת שאני פשוט באופן טבעי משתפת בטריגרים שלי
למשל, אני מדגישה (כשכבר באמת יותר נכנסים לקשר) שעבורי, "אני מאוכזב ממך", זה סוג של נשק יום הדין
זה משהו שצריך לעשות אותו רק כשזה באמת המקרה ולא משהו שהוא חלק מיחסי השליטה
אני גם מדברת על ההשפלות שאני אוהבת
לא ממקום של "תעשה לי ככה" אלא ממקום של שיח שמתרחש וזה עולה באופן טבעי
למשל, שולט שהוא פרטנר שלי ויגיד לי שהוא אוהב מאוד גולדנשאוור אז אני אחלוק איתו שזאת גם אהבה שלי (לא רק ממקום משפיל אבל כמובן שזה חלק מסויים מזה) או אם אנחנו מדברים על הסרט "המזכירה" אני אציין למה התחברתי בסרט ומה אהבתי

אני כן אוהבת גם השפלות שאני לא אוהבת
כלומר, אני נהנת לעשות דברים שמספקים את השולט שלי גם אם ההנאה שלי באקט עצמו היא אפסית (או אפילו ברמת "אני ממש לא אוהבת את זה")
יחד עם זאת, למדתי גם לשמור על עצמי, אני מתרחקת מאקטים של השפלות שאני יודעת שהם יעשו לי רע ברמה שתסחרר אותי, תכניס אותי לטריגרים ושעלולה להוביל אותי (במקרה החריף) לרמת דיכאון ופלאשבקים של כמה שבועות
אני לא מוכנה לקחת סיכון אינסופי עם הנפש שלי עבור אף אחד

אז כן, אני אהיה, מבחירה, בהרבה מצבים שבהם יש פגיעה אמיתית ואני לא אהנה (מהאקט עצמו. אני כן אהנה מהשליטה ומהיכולת שלי לספק את השולט) אבל אני בשום פנים ואופן לא אהיה במצב שבו אני ארגיש שהנפש שלי בסכנה
כפי שאני לא אתן לאף אחד.ת להצליף בי על הגב אז ככה אני לא אתן לאף אחד.ת "לשחק" במקומות מסוימיים של הנפש שלי