ELLE est moi

יש רגעים קטנים כאלה שעושים נעים בבטן.

למשל, כמו הרגע הזה הבוקר כשעמדתי במטבח ורידדתי בצק שמרים בזמן שאתה קמת מהמיטה, חצי הפוך, התקרבת אליי ובמקום לנשק אותי על השפתיים (כי עדיין לא צחצחת שיניים), נישקת את התחת שלי פעמיים - נשיקה על כל פלח.

או כשאנחנו מחובקים פנים אל פנים בשנ"צ, ואתה נרדם ומתחיל לנחור.

או שאנחנו באמצע שיחה ואני מתחילה לספר לך על משהו שקרה לי ואתה מאבד קשב ועובר לדבר עם בן אדם אחר.

או כשאנחנו נכנסים למיטה אחרי יום ארוך, בקושי מחזיקים את העיניים פקוחות, אבל איכשהוא מגיעים לשיחות ברומו של על האם להביא ילדים לעולם או לא.

או...

כשאני קצת בראטית וטיזרית ואומרת איזו שטות כדי לעצבן אותך

כמו - שאנחנו כבר לא ביחסי שליטה אז אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות,

ואתה תופס אותי מהצוואר ולוחץ ואני לרגע מאבדת שיווי משקל.

הצטרפתי/צורפתי לקבוצת טלגרם ושם שאלו אותי אם אני בזוגיות, ואם אני הנשלטת של בן הזוג? עניתי את מה שאענה כנראה לכל זר שלא בתוך הסיטואציה ולא יכול להבין, או לא ממקומו להבין.

ועם זאת, הנוכחות שלי בכלוב ובעולמות הבדס״מ מרגישה לי אמביוולנטית לאחרונה - אני חצי רגל בפנים, חצי רגל בחוץ. זה זמני? זה ישתנה? טיים וויל טל. אבל בכל זאת, לקרוא על סשנים או לראות תמונות מסשנים גורמים לי להתגעגע להתחלה שלנו.

כבר כתבתי בעבר על היתרונות והחסרונות של התחלה של קשר לעומת תוך הקשר, ועל כמה שזה שונה. על היופי שיש בהיכרות מעמיקה ועל כמה שאני אוהבת אותך ומעריכה אותך שאתה איתי, על זה שאתה מסכים לחלוק איתי את החיים שלך ושנלך יד ביד, חיים שזורים בחיים.

זה צד אחד.

הצד השני כל כך מתגעגע לבדס״מ. להתרגשות, להתלהבות, לאי-ידיעה, לחשש, לבלבול, לחוסר אונים, לחרמנות, לרטיבות, לסאבספייס, לחיבוק של אחרי.

לסטירה. לשוט. לכאב.

כמו זיכרון עמום שעדיין חי בקושי. חי בתוך התיקייה של התמונות הhidden בטלפון שלי, אלו שרק לי יש גישה אליהן.

מתגעגעת לרגעים כאלה:

תתפשטי.

אתה פוקד מיד כשאני נכנסת אליך הביתה, לא יודעת מה התכניות להיום. אני מורידה בלי שאלות את הבגדים, למרות שהראש לי מתרוצץ ואני תוהה לעצמי מה תכננת להיום. אולי נשתמש שוב בשעווה כמו שעשינו פעם, או אולי תוריד ממעל הארון את התיק האהוב עליי ותצליף בי קצת? אבל, כמו שאמרתי - אני לא שואלת שאלות.

אתה מוביל אותי אל חדר השינה, שם ליד המיטה אני רואה שהבאת כיסא מהסלון. הוא ממש שם, בראש המיטה, איפה שבדרך כלל יש את השידה שעליה אתה שם את הטלפון לפני שאתה הולך לישון. אני לא מבינה איפה השידה, ולמה שמת שם כיסא במקום, אבל אתה לא מעוניין לספק הסברים ואתה מושיב אותי על הכיסא, מוציא איזו ומחבר כל רגל שלי לרגל אחת של הכיסא. את הידיים אתה לוקח אל מאחורי הכיסא ועוטף אותן אחת אל השניה, ואני לחלוטין מאבדת את היכולת לזוז, להתנגד, או לחשוב. לסיום, אתה נותן נשיקה מרפרפת על השפתיים שלי רגע לפני שאתה עוטף את העיניים שלי בכיסוי עיניים ולוחש לי באוזן: תהיי בשקט ותחכי פה.

"תחכי פה", כאילו אני יכולה ללכת לאנשהוא.

אני שומעת אותך חוזר לסלון וזהו, אין הסברים. אין כלום. אני לא מבינה.

כאילו, בסדר, הפכת אותי לרהיט? אני מחליפה את השידה שליד המיטה? אבל מה מחרמן בזה שאני סתם יושבת פה בזמן שאתה בסלון? עוד מעט גם תכנס למיטה ותלך לישון ותשאיר אותי כ...

אני לא מספיקה לסיים את קו המחשבה הזה ואני שומעת דפיקה בדלת של הבית. כמה צעדים ואתה פותח את הדלת, מברך לשלום ואני שומעת קול של אישה. קול שאני לא מכירה. הגוף שלי נדרך ומתעורר. מצד אחד אני מרגישה את הרטיבות בין הרגליים מתחילה להגיע אל הכיסא ומצד שני המוח שלי בalert ואני מנסה להקשיב כמה שאני יכולה, לסנן את מוזיקת הרקע מהשיחה שמתקיימת ביניכם.

אתה מציע לה לשתות ומוזג לה כוס יין, אני מבינה שאתם מתיישבים על הספה ומשוחחים. אני מתחרפנת. הראש שלי מריץ אלף ואחת סיטואציות שונות לאן הערב הזה יתקדם, אבל אני לא מצליחה להחליט או להבין מה אתה הולך לעשות. 

הזמן עובר, הצחוק שלה מתגבר ככל שעוד כוס יין נמזגת ונגמעת. אני שומעת בקבוק יין שני נפתח, ואת שניכם בשיחה נעימה ופלרטטנית. כשיש קצת שקט מהשיחה אני מבינה שעשית את הצעד ונישקת אותה. אני מדמיינת אתכם מתמזמזים על הספה, ואני במרחק של ממש כמה מטרים מכם, עירומה, מכוסת עיניים ולא יכולה לזוז.

פתאום הדלת של חדר השינה נפתחת והיא נכנסת אחריך.

"מי זאת?" היא שואלת אותך.

"מה זאת את מתכוונת", אתה עונה לה, "זאת... אני שומר אותה פה למקרים שמשעמם לי"

היא שואלת עוד איזו שאלה או שתיים, ושומעים שהיא כבר שיכורה, מעט מצחקקת, ואתה רגוע ומסביר לה בנעימים, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם.

"אל תתני לה להפריע לנו" אתה מוסיף ואני שומעת בגדים יורדים, צחוק מתגלגל ורעש של נשיקות, של נשימות שנהיות עמוקות, של גניחות עדינות שהופכות לחזקות יותר ויותר, רעש של הזין שלך נכנס לתוכה ואתה מזיין אותה בדוגי, בדיוק בתנוחה שאתה יודע שהייתי רוצה שתזיין אותי עכשיו. אם מישהו יכל לתאר תחושה של נצח, כנראה שככה היא הייתה נשמעת. כמו זיון שאין לו סוף.

אני יושבת ומתענה על הכיסא, מנסה למצוא כוחות העל החבויים בי שיצליחו לשחרר אותי מהאחיזה של האיזו. ללא הצלחה. אני תקועה פה, מתחרמנת למות, לא יכולה לגעת בך, לא יכולה לגעת בי, לא יכולה לעשות כלום, חוץ מלשמוע אותך מזיין אישה שאני לא מכירה, לשמוע אותה גונחת ומתענגת על כל רגע איתך.

סוף סוף. אני שומעת אותך גומר בגניחה חזקה ואתם נשכבים על המיטה בנשימות חזקות, מתאוששים.

כשהנשימה שלכם נרגעת קצת, אני שומעת אותה שואלת אותך,

"תגיד... אני יכולה לשחק איתה קצת?"

וכנראה שסימנת לה שכן, כי אני מרגישה יד נשית, חצי מהססת, שולחת יד אל בין הרגליים שלי.

"וואו, מה... זה ממש מחרמן אותה, הא?" היא מדברת מעליי, כאילו אני לא שם, ואני מתחילה לגנוח בזמן שהיא מכניסה ומוציאה שתי אצבעות ומשחקת עם הדגדגן שלי.

אני בקושי שומעת אותך נעמד מרוב שאני לא בדיוק נוכחת, לא הכי מרוכזת, ואתה דוחף לי אצבעות לפה, "שש.... שקט" אתה לוחש לי באוזן ואתה מושך את הראש שלי אחורה, בזמן שהיא מגבירה את הקצב עד שאני ממש בקושי מצליחה להחזיק את עצמי.

"את יכולה לגמור קטנה שלי" אתה לוחש לי.

ואני נותנת לעצמי להשתחרר לחלוטין, לרחף ולהגיע הכי קרוב שאפשר למעלה,

ולאט לאט נוחתת בחזרה אל הכיסא,

בחדר שלך,

אזוקה באיזולירבנד.

אני שוכבת במיטה על הצד ואני מרגישה את הכרית נרטבת מדמעה שיורדת מעין שמאל, ולא הרבה אחרי זה דמעה נוטפת על המזרן מעין ימין. יש רעש ממש חלש של ״טיק״ כשהדמעה נוחתת על המזרון ממרחק של כמה סנטימטרים. אני רואה בזווית של העין את העיגול הלא מושלם הזה.

ואני לא יודעת למה.

אין לי הסבר הורמונלי לתשישות ולעצבות. המחזור עבר ונגמר, אני אמורה להיות בתקופה השטוחה מבחינה הורמונלית. 

ועדיין, הדמעות זלגו אתמול בלי שליטה וגם עכשיו, ברגעים אלו ממש.

אני לא יודעת אם זה הפחד לאבד אותך, הפחד שתתייאש ותוותר, שלא תרצה להמשיך לעבור איתי את הדרך הזו ביחד.

אני כל כך אוהבת אותך, יותר ממה שאני מרשה לעצמי להגיד לך. אבל אני יודעת שאתה יודע, שאתה לא באמת צריך שאני אגיד. אתה מרגיש את זה בכל צעד או מבט או תנועה שאני עושה, כי כל כולי מוכוונת אליך.

אתמול, כשעמדת מעליי וחיבקת אותי, עטפת אותי ויכולתי רגע להניח את הראש ולהתמסר - אם רק היה אפשר להכפיל את הרגע הזה באלף.

אני לא יודעת למה קשה לי ועצוב לי כל כך. אני באמת לא מבינה. איפה הפסיכולוגית כשצריך אותה שתעזור לי להבין מה קורה בפנים.

אני מרגישה שאני צריכה אותך עכשיו שוב, כמו אתמול, בחיבוק עוטף ואוהב שבלי מילים אומר לי: אני איתך ואני לא אשחרר. אני לא אוותר. אל תדאגי. אני שומר עלינו.

במקום לסיים את ה״חופש״ הזה עם תחושה של התמלאות כוחות מחודשים, אני מרגישה עייפה ותשושה וחסרת כוחות, וגם תוהה אם הגזמתי בכל הדברים שעשיתי בשלושת השבועות האחרונים במקום לנוח.

אני מתגעגעת הביתה. אוף. כל כך. מחכה כבר להגיע ולהחליף מצעים, לדחוף כביסה למכונה, לעשות קניות ולסדר במקרר, לשאוב את הרצפה ולהעביר סמרטוט, לאוורר את הדירה, להדליק נר עם ריח טוב או שמנים אתריים שיטהרו קצת. שיתנו תחושה של חדש. מחכה להשקות את העציצים ששרדו את התקופה, להעביר סמרטוט על השולחנות, לבשל אוכל לשבוע שנשאר, להאכיל את המחמצת שבמקרר שצועקת לקצת קמח ומים. להחליף את הפילטר בבריטה! וואי, חשוב.

ולשבת על הספה הלא כל כך מוצלחת שלי ולבהות.

לחשוב על המשימות שעוד נותרו עד סוף התואר. לחשב את הזמן שנשאר. לחכות שהזמן יעבור. להגיש את ה-פאקינג תזה הזאת. לכתוב את כל העבודות להגשה. להגיש בזמן. לקבל אישור על סיום הלימודים. להגיש בקשה להתחלת התמחות.

אתמול אמרת לי שבמחזור אני נוּגה. יש דברים בגוֹ. אני מתכנסת לתוך עצמי וקצת עצובה יותר. לפעמים חסרת סבלנות. לפעמים נמאס לי מכולם ומעצמי. בעיקר בא לי שקט. דממה.

ולא בא לי אחריות על שום דבר, ולא בא לי לדבר על שום נושא הרה גורל. לא בא לי לדבר על מגורים משותפים, לא בא לי לדבר על חתונה. לא בא לי לדבר על ילדים. לא בא לי לקבל החלטות על כלום.

מן יום כזה שרק בא לי שיניחו לי לנפשי. שאף אחד לא ישכנע אותי שהוא יודע יותר טוב ממני, שאף אחד לא ידבר איתי על ילדים כן או לא, או יספר לי על כמה זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, או כמה שאי אפשר להניח אותו לרגע ורק בא לנשק אושושוושו כל היום. קצת מנוחה מקבלת החלטות. קצת מנוחה מהדרישה להתבוננות פנימה ולהסביר מה קורה שם.

תמיד ערבים כאלה גם באים רגע לפני לילה ללא שינה, רגע לפני שבוע עמוס בלי מנוחה.

עוד רגע יעבור המחזור והכל יחזור להיות בסדר. עד המחזור הבא.

ימים כאלה שהייתי רוצה לשבת עליך, להניח עליך ראש, ולתת לך לחבק אותי וללטף אותי עד שארדם.

יום חמישי חופשי ואחרי לילה ובוקר איתך, שנצ וקצת גלידה לחגוג את היום הזה, אני במיטה והסטיספייר צמוד אליי כמו מגנט שאי אפשר להפריד.

אני עוברת על רשימת הסרטונים בפורןהאב אבל לא מצליחה למצוא משהו שבא לי עליו עכשיו, ואני משתדלת לגוון כדי לא להיתקע על משהו אחד. תוך כדי שאני מפעילה את הסטיספייר ואני מרגישה את עצמי מתחילה לרחף, פורנו כבר לא רלוונטי ואני עוצמת עיניים ונזכרת במתנה הכי טובה שנתת לי אי פעם, מתנת יום ההולדת שלי.

אני נזכרת בעצמי שוכבת במיטה, עירומה, נקייה אחרי מקלחת, מחכה לך עם עיניים מכוסות. כמו באחד הפוסטים הראשונים שלי, אתה מגיע ואני שומעת אותך מתקרב. אתה מתיישב לידי ומתקרב אליי ולוחש לי באוזן שלכבוד יום ההולדת ה31 שלי - 32 הדקות הקרובות יהיו מוקדשות לעונג שלי. 31 על כל שנה שאני בחיים, ועוד אחת לשנה הבאה.

וככה זה מתחיל. הלשון שלך על הדגדגן שלי, וכבר עולים בי זרמים עדינים ראשונים. בשלב מסוים אתה מוסיף אצבעות ואני כבר מתחילה להרגיש את הקצה ואני גומרת - עולה הכי גבוה ולאט לאט נופלת בחזרה לקרקע.

ריחוף קליל ואתה ממשיך. מדי פעם נותן לי רגע להסדיר נשימה ואני גומרת עוד, ועוד, ועוד. אחת המתנות הטובות ביותר שאלוהים נתן לי, למשל, היא לגמור ברצף.

בשלב מסוים אתה קם ואני מסתובבת על הבטן, כבר כמעט שלא יכולה יותר. מרגישה שאני צריכה לנוח, ואני מרוקנת כבר מכוחות. אני חצי נוכחת חצי לא, מרחפת ביקום מקביל. ואתה מנחית ספאנק או שניים ומחזיר אותי לשכב על הגב.

בשלב מסוים, כשאני כבר באמת לא יכולה יותר אבל גם לא רוצה שתפסיק לעולם, השעון ששמת מצלצל. עברו 32 דקות.

והיום, יום חמישי, גמרתי עוד מלפנטז על הרגע הזה שוב. מחכה כבר לחגוג 32 איתך.

הרבה פעמים אני אוהבת לכתוב פוסטים ולהשאיר אותם על אש נמוכה בטיוטות, ולגשת אליהם מאוחר יותר, כשהמחשבות מסיימות להבשיל או כשקורים עוד דברים והם עושים לי סדר.

להלן פוסט מלפני שבועיים:

פחות מ24 שעות אחרי הסשן הראשון שלנו ידעתי שאתה האחד, הגבר של החיים שלי. לעיתים אני אדייק ואגיד שאתה, כמודל, כאידיאל לגבר שאני מאחלת לעצמי.

אתמול הסברתי לך מה עומד מאחורי הדרך שבחרתי לעצמי והעתיד שייחלתי לעצמי, מתוך הבנה ברורה שגבר כמוך לא היה משהו שהוא אפשרי, לא משהו שהרשיתי לעצמי לחלום עליו או אפילו לחשוב עליו. לאורך כל חיי הבוגרים, מאובדן הבתולים בכיתה י׳ ועד שהכרתי אותך, היה לי ברור שאני לא אהיה בזוגיות טובה. למה? לא יודעת למה. אבל הייתה לי תחושה. אז הרעיון של זוגיות בריאה וטובה ומכילה שבה אפשר לסמוך על הגבר שאיתי לא היה במילון המושגים שלי. כמו מילה שלא קיימת, כמו צבע שהעין לא יכולה לתפוס, כמו עץ שנופל ביער בלי לעשות רעש, כמו ארוחת צהריים במסעדה שלא תועדה לאינסטגרם.

אתה, הרציונלי, לעומת האופטימית שאני, אומר שבשלב מסוים, במוקדם או במאוחר, בין אם תוך חודש או ארבעים שנה, נפרד. אנחנו מקווים ומייחלים לפרידה של שני אנשים בוגרים שמכבדים אחד את השנייה ולא ינסו לפגוע אחד בשניה. אין ספק שיותר חשוב לדעת על האדם שמולך איך הוא בגירושין ולא איך הוא בנישואין.

האופטימית המאוהבת שבי מסרבת להאמין שיכול להיות טוב ממך, ואולי זה בגלל שאני נאיבית מאוהבת ומטומטמת, ואולי זה כי אני אכולת ניסיון רע עם גברים שהוכיחו לי שאי אפשר לסמוך עליהם. פה, אגב, קבור הכלב לגבי הבאת ילדים לעולם והיכולת שלי לסמוך על הגבר שלצידי שיהיה שותף מלא לפרויקט הזה. לא ברור איפה ומתי למדתי שאי אפשר לסמוך על גברים. משהו השתבש במהלך הדרך. וכמו שאמרתי, אני עוד מתרגלת לקונספט הזה של זוגיות עם מישהו כמוך. אני עוד מתרגלת אליך בחיים שלי.

הערות מהיום:

אני חושבת שבשבועיים האחרונים אני מתעסקת המון במחשבות לגבי חוסר היכולת שלי לסמוך ולהאמין לגברים. כל פעם שהמחשבה הזו עולה במוחי אני תוהה אם הגיע הזמן לחזור לטיפול כדי לעבוד על זה ולפתור את זה אחת ולתמיד, או שאני פשוט צריכה לתת זמן לדברים לקרות. אני הרי יודעת כבר לזהות דושים, אני כבר יודעת להגיד לא, אני כבר יודעת להתרחק כשלא מתאים לי. אני כבר לא נמצאת במקומות שאני לא רוצה להיות בהם רק כי אני מפחדת לאכזב את מי שלידי.

ועדיין, המחשבה על לשכב עם אחרים, עד כמה שהיא מחרמנת אותי, היא גם מאיימת ומפחידה ומשלבת סנריואים בראשי של רצח, אלימות, חטיפה, חוסר התחשבות בצרכים שלי וברצונות שלי, ואפילו דברים פשוטים שכל כך לא בא לי להתעסק בהם, כמו לריב עם גבר על לשים קונדום כי אני לא רוצה לא מחלות ולא ילדים (משהו שהייתם מניחים שגם הצד השני לא היה רוצה). שזה במילים אחרות - חוסר התחשבות בצרכים וברצונות שלי.

אני עוד צריכה להמשיך לחשוב איך אני מוצאת את הדרך שלי שתהיה לי הנוחה לי, הנעימה לי, הלא-מאיימת לי.

אתמול כשנכנסתי למיטה גיליתי שכל החרדות של כולם על איראן חדרו גם אליי. רגע לפני שנרדמתי תהיתי אם אולי לא נתעורר בבוקר, אולי כולנו נמות בלילה. ואם זה ככה, אז בכלל לא הספקנו להיפרד, אני ואתה. ואיך בכלל נפרדים כשלא רוצים?

ביום רביעי יצאת ממני אחרי ששכבנו שעה במיטה מעבר לזמן שהקצבנו. בשלב מסוים אמרת די, נתת לי נשיקה אחרונה ויצאת לדרך. בזמן שנסעת הביתה עוד גמרתי פעמיים מול הפורנו האהוב עליי והמחשבות עליך, עלי, עלינו.

כתבתי לי שהגעת הביתה וסיכמנו את הערב בלילה טוב, ועוד נשארתי ערה בעיניים עצומות חושבת על השיחה שלנו. כמו שאמרתי לך באותו ערב, המחשבות שלי תמיד רצות ל״איך שיהיה לך יותר טוב״. ומצד שני, מנסה לשחרר ולתת לך את הזמן והמקום להיות מי שאתה עם הרצונות שלך, היכולות שלך, הפחדים שלך, וכל כל כולך. 

חמישי קמתי מאוד מאוהבת.

גם שישי.

גם שבת.

גם הלכתי לישון כל לילה מאוד מאוהבת. גם חמישי. גם שישי. ובטח גם שבת.

כאילו… יותר מבדרך כלל.

אני לא יודעת מה יש במה שנתת לי לראות באותו ערב, שעוד יותר גורם לי לרצות להיות לצידך פור לייף. להקשיב לך בזמן שאתה שוכב על המיטה ומתבונן אל התקרה, מדבר על מה שאתה חושב ומרגיש, על מי שאתה בפנים, ואני שוכבת על הצד ובוהה בפנים היפות שלך, מקשיבה, רוצה לחבק אותך או לעטוף אותך אליי או לשים עליך יד, שתדע שאני איתך ושאני אוהבת אותך.

יוצא לי קיטשי ונדוש בימים האחרונים.

נו. בסדר. מה לעשות. קורה.

אני אוהבת את השיחות שלנו במיטה. אני אוהבת שאנחנו מגיעים לנושאים שלא חשבתי שנגיע אליהם, אני אוהבת שרוב הדברים שאני אומרת לא מפתיעים אותך אבל לפעמים יגיע איזה משהו חדש שגם אני לא חשבתי עליו ושנינו נשאר במחשבות לגבי עידכון התוכנה של המוח שלי.

מעבר לזה שאני כל הזמן מדמיינת אותי מוצצת לך, אתה יורד לי, אתה עושה לי ביד, אתה מזיין אותי בכל מיני תנוחות, אתה מושיב אותי עליך ואני רוכבת עליך בזמן שאתה עוצם עיניים ומתענג, סשנים של הצלפות, כאב, שעווה, השפלה, חוסר אונים, קשורה על המיטה בזמן שאתה מעשן סיגריה בסלון, המשקל של הגוף שלך עליי, המגע המרפרף, חיבוק של אחרי, ליטופים, נגיעות, נשיקות ארוכות וכו, אז מעבר לכל זה, שכחתי כבר מה רציתי לכתוב כי התחרמנתי שוב.

אה כן, אז מעבר לכל זה, היה רגע בשיחה שלנו במיטה שאמרת שאתה יודע שאני אעשה כל דבר שתבקש ואני כמובן פירשתי את זה במסגרת יחסי השליטה וחשבתי כמה זה נכון. כמובן שאני אעשה כל דבר שתבקש כי אני אוהבת אותך, אבל אני גם אעשה כל דבר שתבקש כי מעבר לזה שאתה בן הזוג שלי, אני קצת מחווטת להסתכל עליך כהשולט שלי, ולכן האינסטינקט של לקום מיד ולעשות בשבילך כל דבר שתבקש קיים, גם אם אנחנו כבר לא ביחסי שליטה קום איל פו. זהו, אז מעבר לכל ההתחרמנות הרגילה שלי מכל מילימטר בגוף שלך והמחשבות הנון סטופיות על כמה שאני אוהבת הגוף שלך ואת הזין שלך, ושוב איבדתי ריכוז ושכחתי מה רציתי לכתוב. מה יהיה.

אז מעבר לכל ההתחרמנות הרגילה שלי על הפיזי אני גם עדיין מתחרמנת מהמנטלי מסתבר.

ונראה לי שההוכחה הכי טובה הייתה כשהצעתי שתהפוך אותי לשפחת ניקיון, וזה אשכרה חירמן אותי, למרות שזה הדבר השנוא עליי בעולם.

״וואו אני לא יודעת אם זה בגלל הביוץ אבל ראיתי את שמ״ש מניח תפילין וזה סקסי נורא״ אני כותבת לבסטי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת, כי עד שהצלחת לשכנע אותי לקום מהמיטה כבר היה 11. אבל מותר, כי שישי בוקר היום ושנינו חופשיים.

מי חשב שאני אי פעם אסתכל על גבר מניח תפילין ואתחרמן מזה?

לאט לאט, הלילות האלה שלנו ביחד הפכו להיות מאחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת (לישון עם זר באותה מיטה), לאחד הרגעים האהובים עליי. הרוטינה המתוקה הזאת של להיכנס למיטה, לאכול את הראש, עד שאני אומרת לך ״די, אני הולכת לישון״ ואני מסתובבת עם הגב אליך ונרדמת לפני שהספקת לספור עד 10. אתה, אני מניחה, עוד ממשיך לגלול באתרי חדשות, ספורט, ואיזו שיחת לילה עם צעירה אנונימית בכלוב. בבוקר, אני מתעוררת ראשונה, מתרוממת מהמיטה בשקט בשקט, כדי שלא תתעורר, והולכת לפיפי של הבוקר ואז לצחצח שיניים. אחר כך אני חוזרת למיטה וגוללת בפייסבוק, באינסטגרם, ואיזו שיחת בוקר עם צעיר אנונימי בכלוב.

משהו משתנה בשבועות האחרונים. לפחות לתחושתי. לטובה. משהו לאט לאט מרגיש לי קצת יותר בטוח ונינוח איתך. זה כיף לי, ובא לי עוד. אין לי עדיין מילים להסביר את זה כל כך, אבל משהו בזמן שזז וההיכרות שמעמיקה משנה את החוויה שלי בקשר שלנו.

ועדיין - אני איתך במיטה, חרמנית למות, ולא מצליחה להגיד לך שכל מה שבא לי עכשיו זה שתשלח יד אל התחתונים שלי בלי לשאול (לא משנה אם אני ערה או ישנה) ותפנגר אותי עד שאני ארים ידיים ולא אוכל לגמור יותר. במקום זה, אני קצת כאילו מתחככת בך בעדינות כדי שאולי תבין את הרמז. ואולי אתה מבין, ולא בא לך, ואולי אתה לא מבין - אבל אין לי את האומץ להגיד לך ״מאמי? אולי תפנגר אותי קצת?״. מה עושים עם המצב ביניים הזה שהוא נטו אחריות שלי להביע את הצרכים שלי?

במקום זה, אני נשארת עם תחתונים רטובים בזמן שאתה קם להכין לנו קפה.

בארוחת שישי עם ההורים, כשאמא באה לשבת לידי אבל מעירה שלא יקרה מצב שאני אשב עם הגב אליך, אני חושבת לעצמי ורוצה להתגרות ולהגיד לך שדווקא הייתי רוצה שתראה רק את הגב שלי, בעדיפות שאני עירומה, על 6, ואתה מזיין אותי בדוגי.

לפעמים בא לי לחזור לטיפול, ללכת למטפלת מינית ולעבוד על התקשורת המינית שלי. וכשאני באה לעשות את זה אני מרגישה שדיייי כבר וכמה שנים אפשר כבר ללכת לטיפול פסיכולוגי?

וזהו, לפעמים אני יותר חומלת לעצמי ואומרת שזה תהליך ואני לומדת ומשתפרת וזה בעבודה ואולי עוד כמה חודשים נהיה ביחד במיטה, כשאני בביוץ, חרמנית מתה, ואני אשאל אותך ״מאמי, אולי תפנגר אותי?״