יש אי שם

אני חייב רגע לעצור ולכתוב את זה, פשוט כדי שאוכל לחזור ולהתרכז. אני מנסה לסמוך באופן מיידי. זה לא קל, יותר מדי היסטוריה, יותר מדי דברים שאני מרגיש שאנשים פשוט לא יצליחו לעכל. כן, עם אנשים מכאן קצת יותר קל. אני מדמיין לקבל ממנה משימות. אני חושש מהמשימות שיקחו ממני משהו, חושש ורוצה שהיא פשוט תיקח ממני. כשמשוחחים ומוצאים דברים שפחות נעימים לה, אני מנסה לשנות באופן מיידי, גם אם זה לא עובד מיד באופן חלק. זה קצת גורם לי להרגיש מאולף. אני רוצה להרגיש כך. פשוט כך. שיתחיל ממשימות קטנות, שישתרשו, שיגדלו, שישנו, שיאלפו, שאוכל לשחרר ולתת לה לקחת יותר ויותר. 

יושב במשרד, מרגיש שפתיים דמיוניות ליד האוזן שלוחשות - "זה שלי". והוא, שם למטה, מתקשה. 

זהו.

חוזר להתרכז.

היא גרה בארצות הברית כבר שנים, אבל הכרנו בארץ. יצאנו לדייט אחד, לא היתה משיכה מהצד שלי, אבל איכשהו המשכנו לדבר. עדיין. אני עוזר לה מדי פעם בדברים שקשורים לארץ ובכללי מנהלים שיחות על העולם שהיא רואה והעולם שאני רואה. לפני כמה חודשים התברר לי שהיא קשרה את עצמה לעולם השליטה והיו לה מערכות יחסים כאלה בארה"ב. היא גם אמרה שהשיחות איתי הכניסו אותה לעולם הזה, ושמוזר לה שאני הכנסתי אותה לעולם, אבל מעולם לא השתמשה בי. 

מאז יוצא שהיא שולחת תמונה כזו או אחרת אלי, ואני מתעלם (כי תמונות של גופות מושלמות עושות pegging זה יפה אך לאו דווקא מציאותי). מצד שני, משום מה, כשהיא שולחת צילום של הכלב שלה על מיטה קטנה ואומרת שצריכה להיות לי מיטה כזאת, זה... מעלה לי תמונות בראש שמשום מה עושות לי נעים. כן, לפעמים בא לי פשוט להיות כך קטן. 

אין לי כח לשום דבר. אין לי סבלנות לאף אחד. גם לשירה לא. צר לי. נכנסתי אתמול לטינדר והסתכלתי על נשים, חצי מהן נראו לי לא מציאותיות. מצד שני גם המטפלת החדשה נמצאת שם - לא לעניין. מצד שני לא יכולתי לשלוח אותה הצידה. היום בבוקר כבר ראיתי שהיא בטח חסמה אותי. זה בסדר גמור. זה לא מעניין אותי. בטח שלא כרגע. אני לא יכול לחשוב, אני לא יכול לעשות, אני לא יכול לזוז. הכל במחשבות. אולי האנטיביוטיקה היא חלק מזה. אולי כמות הלחץ במשרד. לא רציתי להשאר כאן מעל שנתיים. המקום נחמד, האנשים טובים, אבל... 

אולי אני סתם ממהר. אולי המקום הקודם הרגיש כמו בית (על כל הצרחות והויכוחים שהיו בו) וזה... פחות. אולי פשוט הנסיעות והשעות הארוכות מתחילות לכרסם.

גם אליה אין לי סבלנות. אני נותן את כל מה שיש לי, אבל היא די מורידה מחסום על הכל. איך אמרו לי עליה - בחורה נפלאה, אבל מתוסבכת / מלאה בטראומות. זה נכון. היא כתבה שהיא לא מסוגלת להכיל את זה שאני רוצה אותה, או מה אני חושב עליה או מדבר איתה על מגורים עתידיים במגדלי הים התיכון. אולי אני באמת יותר מדי. 

היום זה לא משנה. היום אני רק רוצה לסיים. בסוף הערב הופעה עם אנטיביוטיקה (אז אין אלכוהול), ללכת לישון ולקום למחר.

סוף שבוע שקט, סוף שבוע בלי טלוויזיה. סוף שבוע של מחשבות. העשייה קיימת כל הזמן, אבל לפעמים עשייה מעוורת, מסיחה את הדעת משינויים שמתרחשים בפנים. אז החלטתי על שקט.
השקט צורח.
הזמן זז לאט.
מסדר את הבית ואיתו לפחות חלק מהמחשבות.
החלק הזה בתוכי יוצא החוצה, זה שדאגתי לקבור עמוק בפנים. זה הזמן להתמודד איתו. זה הזמן להתמודד עם הכל.

במהלך הכביסות נתקלתי בתחתוני התחרה הסגולים שנשארו ממנה. אני רוצה להרגיש אותם עלי. בא לי שידברו איתי קצת בלשון נקבה. אני רוצה לשמוע שאסור לי לגמור, או שמותר לי לגמור, לשמוע את המילים ולדעת שלכאן או לכאן אני שלה ברגע הזה. לגמרי שלה.
לתת לשקט הזה להגיע מלהיות שלה לזמן מסוים, צעצוע שלה. אחר כך לחזור להיות אני, ולומר לה תודה.

אחרי הופעה אתמול, היום קמתי בהרגשה משונה. אולי אני מפתח איזושהי מחלה, אולי זה הלחץ, אולי לא התרגשתי מספיק, זה סתם היה עוד אחד. אולי פשוט נגמר לי הכח ואני צריך כמה ימים מחוץ. כמה ימים בשקט. אין לי הרבה ימים כאלה, מה שאומר שכנראה שאני צריך להקשיב לעצמי. להקשיב לגוף. 

שלחתי לה פרחים היום. כי רציתי. לא קל לי איתה. אני לא יודע אם יש מערכת יחסים שיכולה באמת להיות קלה, אבל. די. בלי להתלונן. הרי החלטתי וזה שלי.

עדיין, אתוודה שמדי פעם זולגות להן המחשבות למישהי שתהיה פשוט מעלי. אכיר אותה. אסמוך עליה. אוכל לתת לה את כולי והיא תדע לקחת את מה שתרצה, לעצב וללמד את מה שטוב לה. 

משהו... פשוט יותר.

אני בסטרס. אני מחזיק את עצמי בסטרס הזה, למה בעצם? צריך לשחרר. צריך לעזוב. צריך ללכת. צריך לישון. ואז אני מגיע אליה, מדבר איתה, משתף, זה כל כך קל לשתף. אבל... כשהגיע רגע האמת פשוט... לא יכולתי. לא הצלחתי. לא הייתי ברגע, הייתי במקום אחר. חשבתי כל כך הרבה שהראש כאב. אמרתי לה את זה. הרגשתי כל כך... useless. היא הסתובבה, חיבקתי אותה. רציתי לבקש סליחה. רציתי לומר משהו, אבל... אני לא מתרץ. וסליחה על מה? על זה שאני בן אדם והתקופה הזאת בכלל, שהמצב הלא ברור הזה איתה, שכל מה שמסביב משפיע עלי? 

אני שונא את זה. אני לא יודע מה לומר או מה לעשות. 

משתדל להתרכז באיזה מכתב לאיזה לקוח כזה או אחר. לא כל כך מצליח. הצינון הזה עדיין כאן, גם קצת שיעול. לא כל כך מצליח. נכנס לרגע לפייסבוק, סרטונים של כלבים חמודים ואז הסרטון שאני חוזר אליו מדי פעם. טום הנקס מזכיר שגם זה, גם זה יעבור. פשוט תנשום. תרגע. תן לרגע הזה לעבור, כי כמו כל דבר - הוא יעבור.

את מסורת ישיבת הבוקר היומית על כוס קפה ושיחות טפשיות (אותן שקלתי להקליט ולפרסם בפורמט של פודקאסט) התחלנו לפני כשנה. עם המעבר למשרדים החדשים. הוא אדם גדול, דכאוני ורגיש מדי. אני אני. בתור גברים, השיחות לא באמת משתנות - כדורסל (כדורגל זה עם אחרים), סדרות, רפרנסים עלומים שתכיר אם גדלת בשנים מסוימות או שהית בחברותא מסוג מסוים. 

המחליפה של זה שיצא לחופשת הריון ישבה איתנו אתמול והודיעה רשמית שאם היתה איתנו בתיכון לא היה מצב שהיתה מדברת איתנו. אמרתי לה שאני מבין לגמרי, ושבתיכון סביר להניח שלא הייתי מסוגל לדבר איתה בכלל. 

היום הוא לא הגיע, ישבתי איתה לקפה, הגיעה אחת נוספת וכך יצא שנגררתי לשיחה על קרם ידיים. 

אמא שלה נפטרה יום לפני יום ההולדת שלה בשנה שעברה. כתוצאה מכך, ככל הנראה, היא סרבה לשתף בתאריך יום ההולדת המדויק. אז איחלתי לה מזל טוב ושרתי לה בכל יום, וקניתי שוקולדים ומיני דברים בכל יום. היא אמרה תודה אבל הלב שלה לא היה שם. הוא לא באמת שם כבר תקופה ארוכה. לשאלות ההתעניינות היא עונה בצורה קצרה ולאקונית. לסיפור הבוקר היא לא התייחסה. היא לא רוצה שיהיה שם מישהו איתה, כך זה מרגיש.

יש דברים שאוכל להכיל עם סבלנות של... למי משווים כשמדברים על סבלנות? בכל מקרה, יש דברים שפחות. רק צריך לדעת, פחות או יותר, איפה הדברים עומדים.

ועכשיו - הולך לכתוב תדריך להופעה

שונא את זה, את המצב הזה, את חוסר האופק הזה. צריך לנשום, רוצה אוכל נוחות, חלק אפילו רוצה פורנו כזה, כמו שראיתי פעם ופשוט הפסקתי. רוצה חיבוק שהיא לא יכולה לתת. 

פשוט. 

לנשום רגע.

לאכול רגע.

לשחרר רגע.

גם אם לרגע תעשה דברים שכל כך רצית לוותר עליהם. ליום אחד. בשביל לאגור עוד קצת כח להמשיך.