הכלוב הסודי

יש לי חברים בדסמים מהממים. יש לי פה בלוג. יש לי בן זוג אוהב ומכיל. ועדיין - אני מסתירה את הפטיש שלי מרוב מי שמכיר אותי.
מה שאני הכי מתביישת בו בעולם הוא שמחרמן אותי לראות גברים שצריכים פיפי. בעצם - גם נשים, למרות שאני סטרייטית. כמה שיותר ויזואלי יותר טוב.
ואני בכלל לא בקטע של סדיזם או השפלה או משהו כזה. בכלל לא.
אולי עבורי זה קצת כמו אדג'ינג, אבל בלי נקודות יציאה. כי כשעושים אדג'ינג אז אורגזמה היא לא הכרחית, אפשר להרוס אותי או לוותר עליה. אבל עם פיפי אי אפשר, והמאבק של האדם נגד עצמו לא יכול סתם להסתיים באמצע.
זה מביך אותי כי זה אף פעם לא מתאים. זה לא הגיוני שלמישהו לידי לא נוח ולא נעים, ואני מתחרמנת מזה בלי שליטה בכלל. אין לי שום אפשרות לתעל את זה למקום אחר. והשכל הישר רוצה שהם ילכו לשירותים כבר, ושלא יהיה להם תור, ושהכל יחזור להיות רגיל.
אבל המחשבות האלה יחזרו אליי אחר כך, כשאהיה במצב רוח קצת יותר מחורמן, ואז אדמיין איך הם לא הולכים מיד, ואיך כן יש תור, ואיך הם לא מסוגלים לעמוד בשקט, ונושמים בכבדות, ועצבניים.
ומדי פעם אני חושבת שהייתי רוצה לסשן ככה מישהו. להיות השולטת העכזרית שמחזיקה אותו רק עד סוף הפרק של הסדרה. ואז רק עוד קצת. ומרגישה אותו לא מפסיק לזוז לידי. ואז כשכבר נותנת לו ללכת - נעמדת לו בדרך כדי להעסיק אותו עוד קצת. טוב, אולי יש בי קצת סדיזם.
נכנסתי לכלוב מלכתחילה כדי לחפש לי פה שותף לפטיש, ולא מצאתי כלום. אפילו כאן אני חריגה. וזה גורם לי להתבייש עוד יותר, ולהסתגר עוד יותר, ולתהות למה אני לא יכולה פשוט לאהוב איזה פטיש סטנדרטי יותר. שילקקו לי את הכפות רגליים או משהו.

נמאס להתחרמן לבד. בסוד.

אני עושה השתדלות גדולה מאוד להמנע מפרצי כתיבה כמו בעבר. הבלוג שלי מוכר מדי, והאנשים מכירים אותי, וזה נותן תחושה של חוסר אפשרות לשחרר. ויש לי המון מה לשחרר. מאז הסיום האחרון, אני כל הזמן ישנה. פשוט ישנה. לא מצליחה לקום לפני השעה 15.00, השיא שלי היה שעה 12.00. אני לא עובדת, אני מנסה לקבוע ראיונות, ולא מוצאת מוטיבציה ללכת אליהם פיזית, ואני פשוט מבריזה ונעלמת. ולא רק להם, גם לאנשים בחיים שלי. שום דבר לא מעניין אותי, יש לי בולמוסי אכילה, מיניות זה חלום רחוק, אין לי חשק אפילו לעשות את המינימום. למרות שלפעמים מצליחה ומארגנת בבית. יש לי רגעים של שמחה, אבל הם מעטים. אני לא יודעת איך להתמודד עם הדיכאון המוזר הזה. זה סוג של מצב ביניים, שמצד אחד יש רצון להשתפר ומצד שני אין כוחות. אין טיפול ברקע. כל דבר שדורש מאמץ של מעבר ללחיצת כפתור אחת מייאש אותי. נפתחות הזדמנויות ואני טורקת להן את הדלת. מה אני עושה? איך קמים כשאין מוטיבציה לקום? פעמים קודמות הצלחתי למצוא מטרות לחתור אליהן, ועכשיו כשיש לי כאלה, אני מפחדת להכשל בהן אז לא מנסה ופשוט ישנה כל היום. יש כאן מישהי שעוברת משבר כזה בגיל 30? אני מרגישה שכולם זזים פשוט זזים ואני נשארת פה תקועה. נמאס לי להתקע. והכל קשור בכסף. אפילו טיפול. והכסף נגמר אני ממש באדים האחרונים.

------
מקווה לטוב

אין לי איזה תוכן משוגע לפרוק.
אין כאן איזה משהו גדול להגיד.
לא יהיה כאן "וואו" פקטור, או זיקוקים,
או איזה ריגוש פסיכי.
להיפך. כל זה היה בהתחלה.
ונראה שאיפשהו במורד הדרך, זה נעלם.
אנחנו, איכשהו, נעלמנו.

אז עכשיו נשארה שיגרה. זוגיות. סוג של סטטוס-קוו
רגוע שבו את בשלך, ואני בשלי, והתחושה הזאת
של הנשימה נעצרת, הרגע הזה שבו אני רואה
אותך בחדר, וכאילו כל האויר נשאב ממנו, הטריגר
הזה שבו כל פגישה איתך מלווה בשעה של כאב
בטן מתהפכת, שבו כל מגע שלך מכבה לי את
המוח כמו להפליפ סוויץ של מוניטור מת,
כל אלו.. נמסו לכדי יבבה חרישית. קו שטוח. רגיל.

אני יודע איך מערכות עובדות, וקראתי מניסיון חיי
על אבולוציה של התאהבות, ועל פוקוס, על איך כל
התקופה האחרונה, וכמובן החיים עצמן, מציאות
היום יום, מה לא. אני מבין. אני יודע. באמת.
ואני דועך.
ואני אוהב.
וזה כואב לי.

אני מנסה לשים את האצבע על מתי בדיוק עברנו
מרומן ותשוקה, לחברות עמוקה.
ולא באמת מצליח.
לא שיש בזה משהו רע.
אני פשוט מתגעגע לבעלים שלי.
זה הכל.

על החתום,
כלבלב.

טוב, אז את האמת? לא באמת יכול להוציא אותך מהראש שלי.
כי לא באמת ניתן לשכוח אהבה כזו גדולה, אהבה של פעם בחיים.
תשוקה שלא זכיתי לחוות מעולם, כזו שלקח לי המון זמן להאמין שאני אוכל אי פעם להיכנס למיטה עם מישהי אחרת. כזו תשוקה שגם לאחר ש"הצלחתי" להתגבר על הפחד, ונכנסתי מעמידה בצל כל אחת אחרת.
ממש מנסה לשכוח, אבל לא באמת מצליח. למרות המרחק הפיזי, את מאוד נוכחת בחיי. בכל כך הרבה רגעים מדמיין אותך, ומתגעגע אלייך 💔 מאמין שאני נמצא אצלך בלב ובראש, למרות שמתבייש שפעם חששתי שזה לא המצב. הלב כואב יום-יום את הכישלון, ומזה זמן רב שואל את עצמי האם היום יש בי את הכוחות לשנות, לעשות שיצליח. מרגיש לי שכן.

זוכר כיצד הסתכלו עלינו, כמה קינאו. ובמידה מסוימת בצדק. זוכר שזה היה די נעים לשנינו. לדעת שיש בינינו משהו מיוחד, משהו אחר. אבל זה פשוט לא היה הזמן הנכון, וגם את זה ידענו "לנתח", ניתוח מאוד כואב. והחומרים שהאבסנו לא הצליחו להרדים. הפצעים עוד לא הגלידו, ומסתבר שאהבה, אינטימיות, מודעות ואינסוף שיחות לא מספיקים כשהעיתוי לא נכון. זה ממש כואב, והאמת שכאשר מזהירים אותי מספר לא קטן של אנשים מהרהורים על האפשרות, באופן לא מוזר בכלל זה רק מגביר ממש את הרצון.

ושוב, שואל את עצמי האם היום נוכל ביחד לעשות שיצליח. לקחת אחריות. אולי להתבגר .. ברור שיש בי המון חששות, אבל מרגיש שכן, ומאמין באופטימיות וגישה חיובית.

מרגיש מצוין מה אני רוצה, מרגיש שיודע מה את מרגישה, אבל לא יודע במה את מאמינה, והכי חשוב מה את רוצה. שנדבר על זה ?

מצטרפת לזוג קיים או לבן זוג אחד מזוג קיים.
לא מדברת על בגידות אלא בידיעה.
מצד אחד בא לי לנסות אבל מצד שני יודעת שתמיד אהיה הצלע השלישית או האישה שהיא לא 'האישה'.
כאילו.. אולי לחוויה חד פעמית? מה זה יתן לי? אבל מה אם זה כמה מפגשים או כבר ממש שיחות מעבר לזיונים?
כל פעם שעולה לי אפשרות כזאת אני לא יכולה להמשיך בגלל שממש מפריע לי שיש שם אישה פי מיליון יותר חשובה ממני שהוא גם דואג לה במציאות ויזרוק בשנייה אותי כשיש להם משהו וגם כולם באמת יודעים שהיא האישה שלו.
זה לא מספיק לי להזדיין וכל מיני דברים כאלה גם אם הם ממש בדסמ"ים ומחרמנים.
אבל אני לא ממש מוצאת רווקים פה שבראש שלי. ואלה שלא רווקים גם אם הם בנישואים פתוחים... מה הטעם אם בסוף אני רק עוד חור בחגורה? מה זה ייתן לי לדעת שאני רק עוד אחת שהוא מזיין ועושה לה דברים? במיוחד אם גם בת הזוג פה וממש אפשר לראות שהיא באמת החשובה לא משנה מה האחרת כותבת או חושבת.. ככה בינתיים אני רק מחפשת ומחפשת 😒

------
יגעת ולא מצאת

היית מוותרת על הבלוג שלך ועל הכתיבה עליו כי פתאום זה מפריע לו?

------

 M

ככל שהבטן שלי גדלה ומתעגלת ככה אני מרגישה את האיבה שלה כלפיי. הילד השלישי שלי גדל בתוכי ובתוכה שממה. כבר כמה שנים שהיא מנסה למרות שהיא משווקת לכולם שהיא לא ושמה הלחץ הזה עם הילודה בישראל. זה שורף לראות אותה ככה. היא משקיעה את עצמה במלא דברים, עפה על זה ועפה על זה, אבל מעקמת את האף אל מול ילדיי במפגשים אליהם כולנו מגיעים איתם והיא לא. והלא הזה זועק חזק. היא מעקמת את האף אל מול הבטן שלי. 'בטח לא נשאר לך כוס' היא כאילו צוחקת. 'נשאר, נשאר צר' עונה לה בעלי שמאזין לשיחה, כמעט מנסה למחוץ בגופו את המבטים הלאה ממני. אני לא יודעת באיזה שלב החברות שהייתה לנו נצבעה בצבעי הנסיונות שלה להרות בלי להצליח. ניסיתי להיות שם, ניסיתי לא להעיק, ניסיתי להצניע את חיי, ניסיתי להצחיק, ניסיתי פשוט להיות, ניסיתי לשאול מה צריכה. זה כנראה חזק מאיתנו, הפוריות שלי אל מול הזמן שלוקח לה. אולי אפילו גדול עלינו ועל החברות שהייתה. הייתה. ככה זה מרגיש. חברויות נגמרות מהרבה סיבות. כנראה שבכל זאת לילודה בישראל יש השפעה לא כל כך נעימה.

במסיבת קינק השניה בחיי…הגעתי עם עוד שתי חברות מהתחום ונהנתי כמו שלא נהנתי מיימי. זאת הייתה מסיבת תיקון למסיבה הראשונה שהייתי בה עם גבר שלא התאים לי.
אני זוכרת שראיתי אותך כמה פעמים יוצאת ונכנסת מהמסיבה לעשן, לא מחפשת אינטרקציות, שותה ורוקדת…
די בשלך…
בשלב מסוים ישבת על הספסל בחוץ עם אותו גבר גדול מימדים לידך, כאילו הצבת שומר ראש, ועישנת את הסיגריה שלך…היה חורף וקר וכולם הצטופפו מתחת לפטריית חימום.
כנראה שהלבוש הלטקסי המינימלי שלך לא הספיק בשלב מסוים אז נעמדת והתקרבת להתחמם מהגוף חימום…
אני זוכרת שצחקתי על זה עם עצמי… איך כמו עכברים כולם זזים בבת אחת לצדדים מבלי שהשמעת אפילו רצון, כדי שתוכלי לחמם את גופך היפה
ששיערך הקצר אינו מכסה…וכרגע גם בקושי בגדייך.

אני זוכרת שבסוף פניתי לזה שאיתך למרות שהוא לא מה שעניין…והוא הפנה אותי אלייך…לא ידעתי מה להגיד כל כך כי ״את יכולה לעשות ממני כלבה״? נשמע לי קצת תוקפני 😄 וזה לא שהיה לי קל לפנות אלייך
אז בסוף החמאתי לך על הלבוש.
את הודת לי וחייכת חיוך גדול והנחת עליי יד, ואז
המשכת לכיוון הפח כדי לזרוק את הסיגריה.
ונכנסת חזרה…
וזהו
נפנפת אותי בחיוך

מאז הבנתי שזאת את כי הלבוש מאותו ערב מככב אצלך בתמונת פרופיל… מאז חשבתי עלייך וקראתי אותך וגמרתי חזק
לפחות עשרים פעם
על הביטול בחיוך שלך
על זה שרציתי שתעשי ממני כלבה…

אולי יום אחד

------
כלבה בפוטנציה 😉

עכשיו ,במלחמה.
לפעמים אני חושב שזו הדרך הכי טובה
לפתור לכולם את כל הבעיות שאני מייצר.
נכון ,זו בריחה ,זה לא להתמודד
אבל ברמת הפתרון, זה הכי פשוט
אין בלאגן כולם יוצאים בסוף עם פגיעה מינימאלית , והזכרון דוהה עם הזמן .
אבל באותה נשימה של מחשבה עולות גם כול הסיבות האחרות של למה לא.
למה להלחם ,למה לא לוותר ולמה להתמודד.

אני אנצח
בסוף זה חייב לקרות.

------
פוסט של פריקה

אולי תקרא, אולי לא, אולי תחשוב שזה ממני, אולי לא.
רציתי לומר לך שאני מתגעגעת. אני עדיין מתגעגעת אליך. אני חושבת עליך כל יום, ושומעת את הקול שלך, והעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אני רוצה ומנסה לשים אותך מאחור, אבל זה עדיין לא קרה.
אני לא אפנה אליך. זה לא יקרה. היית מאוד ברור. אם תחפש אותי אתה תמצא בקלות, אחרת אני לא אגיע.
לפעמים אני חושבת, אם תגיע, יש לנו סיכוי? אני יודעת שעדיף שלא תגיע. אתה מכאיב לי.
הייתי יהירה. לא חשבתי שאני אתאהב. שנים שאמרתי למה זה טוב?
ואז הגעת.
מאז עברו חודשים ועדיין שורף לי.
אתה לא קיים יותר ואני בוכה ביחד עם הילדה הקטנה שבי שלא רוצה להיות לבד. שרוצה יד שתחזיק בה, שצריכה חיבוק. שרוצה כל כך שתחזור.