עוצמת המילים

זה מסקרן אותי...

איך נותנים שליטה לאדם אחר?

איך סומכים על אדם אחר?

איך מאמינים לו?

לפעמים אני קצת מקנאת בנשלטות/נשלטים שאני רואה.

כ"כ שקטים ורגועים...

לא צריכים להחליט על כלום,

לא צריכים להמציא כלום,

לחשוב על הריגוש הבא,

החלום הבא להגשמה,

הביטחון, האמון...

כן. מבחינתי זה ראוי לקינאה.

היית על 6 מולי,

רועד,

מזיע,

מפוחד.

מפוחד מהמכה הבאה,

מהצריבה הבאה,

מהכאב הבא...

רוצה להמשיך אבל מפחד,

תחושות לא מוכרות,

מבט לא מוכר על הריצפה,

עוצמות לא מוכרות.

כל כך שברירי,

כל כך רגיש,

כל כך רגוע בסוף.

והסימנים... הם היו שווים הכל.

שליטה היא עבורי ביטחון.

הביטחון של האדם שמולי בי.

הידיעה שאני לא אגרום לו שום נזק,

שלא אקרע את נפשו לחתיכות,

שאהיה עדינה איתו ועדיין אעצב אותו כרצוני.

לא תמיד יש לי זמן לביטחון הזה,

ואני מופתעת כל פעם מחדש מהעובדה שאנשים נותנים את נפשם וגופם לי.

לאדם המצולק שאני,

לטראומות שהאנושות גרמה לי...

לבטוח באחר?

כלומר באמת לבטוח בו?

לתת לו את הנפש והגוף שלי כאחד?

זה נשמע מבחינתי כמו סיפור פנטזייה חמוד...

היית רוצה להיות שם,

אבל אתה יודע שזה לא אפשרי.

חמוד ועצוב כאחד.

מחכה לפגישה עוד רגע,

לנסיעה הארוכה,

לחיוך הביישני שלך

ולנשימה הקצרה.

ללמד אותך את הנסתר,

את העולם השונה שלי,

להראות לך דרכים חדשות,

מוזרות, מלהיבות, מפתות...

ללמוד אותך,

לחקור אותך,

לשלוט עלייך...

אתה ילד צעיר,

חדש לחלוטין בעולם הזה.

מפוחד, 

מרוגש,

מתוסכל...

זה היה הסשן הראשון שלך,

אז הייתי עדינה.

מאוד עדינה.

כמעט שלא השארתי עלייך סימנים,

כי ראיתי שפחדת.

פחדת מהציפורניים שלי,

מהשוט,

מהסרגל...

רעדת מפחד.

תודה לך על דום-ספייס מהנה.

ומזל שהצלחתי להכניס אותך לסאב-ספייס קליל.

ההנאות הקטנות של החיים.

אנחנו על המיטה שלי ואני מנסה לשחק איתך שח.

התגעגעתי לשחק איתך ולהפעיל את הראש שלי...

אבל בכוונה, דווקא כדי להוציא אותי מריכוז...

דווקא אז אתה נוגע לי בפנים.

מלטף אותי, גורם לי לגרגר.

אתה יודע שאני פריימל, אתה יודע את הכל.

אתה היחיד שהצליח עד עכשיו לשלוט לי בתגובות.

ואחרי 2 דקות-אתה מפסיק.

מחזיר אותי לעולם הזה,

גורם לי לזוז בעוד מהלך.

מכריח אותי לזוז שוב,

עם החיוך התמים שלך, הריח שלך והשקט שאתה נותן לי.

אתה הראשון ששולט בתגובות שלי,

הראשון ובהחלט האחרון.

כששכבת אצלי על הגב,

מלא בסימנים,

מלא בממצאים...

מחכה למוצא פי.

מחכה לסימן הבא,

בלי תלונה,

בלי מילה.

עיניים פעורות לרווחה,

גוף מזיע ומתוח,

קשור ובלי יכולת תזוזה,

עקוד למעני.

להיות במאבק רצונות,

להרגיש את העוצמה בשרירים שלי,

את הרעד שלהם,

את הרצון שלהם להיות מופעלים...

וכל זה בגלל מבט ישיר בעיניים עם אלפא אחרת.

נהמנו אחת על השנייה,

נשפנו,

נהמנו,

נשכנו את האוויר.

אווירת פריים מטורפת שנוצרה תוך שניות.

לא עניין אותי שהייתי במסיבה בתוך בית,

לא הזיז לי שכולם הסתכלו עלינו,

לא שמעתי כלום חוץ ממנה...

זה הולך להיות מעניין.

נישקת אותי אחרי שסגרת את הדלת, מסוג הנשיקות שמכווצות את הבטן ומעירות את הגוף.

טרפת לי את הגוף בידיים שלך.

במבט שלך.

בחיוך שלך.

בנגיעות הקטנות והמהירות.

קשרת לי את הידיים מאחורי הגב,

החזקת אותי כדי שלא אזוז,

והתחלת לדבר.

להסביר לי למה מגיעה לי כל הצלפה.

איך הייתי כל כך חצופה לנסוע לחופשה ולקחת אותי ממך.

שלא יכולת לגעת בי, לטעום אותי, לחדור אלי...

שחיכית לרגע הזה ולקולות האלו.

בדקת את הגמישות שלי, את הגירגור שלי, את המילים שלי...

צחקת אחרי שגמרתי וביקשתי עוד, אמרת שנשמעתי כמו ילדה בלונה פארק.

אתה הלונה פארק שלי.

אני כבר מדמיינת את הנסיעה,

המהירות,

צעקת האושר,

קפיצת האנדרנלין,

הרצון לעוד,

החיוך המסופק....

והכל שלי ובשבילי.

השיחה המאושרת,

החיוך המופרע,

הקפיצה של הגוף,

ואחר כך- הנחיתה.

העולם מתכווץ לנסיעה אחת.

כשהגוף נמצא במרחב אחר.

בשליטה אחרת.

חשיבה אחרת.

לא סאב-ספייס,

ולא דום-ספייס.

לא קשירה או הצלפה, משחקי חשיבה או מרד מחושב.

רק נסיעה מטורפת,

מהירה כמו שד.

ונמצאת שם, על הכביש, מחוברת לעולם.