השמש הלבנה הינה שמש כזב. אני לא יודע מה לעשות כשאני מדבר עם אנשים, אני לא מצליח למצוא בזה עניין. הכל משעמם אותי. הם רואים את זה ממני ומיד נסוגים. זה פוגע. איתי לא להתעסק.
לא רוצה לצלול לתוך התהום הזה. היא בולעת אותך כמו אדמה ובוץ. מחול הציפורים שמסתובבות סביב עצמן. כמו זרועותיה של אמא אדמה מושכת אותך לתוך הרחם. בולעת אותך. ותיחנק, ותמות.
מת הפרח שקניתי והחזיק הרבה. מעבר לזגוגית, מאחורי החלון, גומע את סוף השמש שמגיע אליו בשקיעה מבעד למרפסת, לוגם את זקיקי המים שאני מאכיל אותו. הוא החזיק שנה שלמה, ואז היא באה לפה ושאלה איך זה שלא מת לי עדיין. והנה, אחרי יומיים הוא נבל. נפלו עלי הכותרת והם נסחפים בבית, על הרצפה, יחד עם שאר הלכלוך וקוסמוס המזיקים שזוחלים. וגם, על עלה הכותרת האחרון יושב זבוב. הוא שם עוד מהבוקר, ובכוחותיו שותה הוא את דמו של העלה, ולא יקום עד שגם העלה הזה יפול. אפילו אני, בכוחותיי, לא אוכל להזיז אותו. אולי בחר להישאר למות יחד עם הצמח. אבל לא, הוא הולך ונהיה גדול.
בחיי לא הרגשתי בלתי מעניין כמו שאני מרגיש עכשיו. נדמה שכל אדם שדיברתי איתו הצטמק והתייבש גם. באמת שאין לי הרבה לדבר עליו. אני יודע שמות של קטרי רכבת והשנים בהם יצרו אותם. אני יכול להרחיב על כוחות הסוס, מספר הגלגלים. אני יודע לשחזר את הריפוד של הכיסאות ברכבת הקלה בהולנד. אני יודע שאני יאהבו לשמוע אותי מדבר על זה, ובכל זאת, אני מגמגם. כי כאילו הקול שלי עצמו יודע כבר שלא יאהבו אותו. ויודע מהעבר שלא אהבו.
פאק. מה אני אפילו כותב...
הייתה הבטחה אחרת שהבטחתי לעצמי. הבטחה טובה. אבל היא, היא בכלל מסיפור אחר. אוי, המחשבה על סיפור אחר נותנת לי אור וכוח. אוי, הלוא היא קרן של תקווה. אוי, אולי אני בכלל שמח. אוי, אולי בעצם כל הזמן הזה היה לי טוב.