לכתוב משהו חיובי. אממ, עכשיו נעים לי. עם מוזיקה כל כך חזקה שכל השכונה שומעת. "שיזדיינו" כזה. כל כך חזקה שאני לא יכול לשמוע את עצמי כותב...
שזה ניגוד כה מרענן למוטיב המרכזי של הדמות הנ"ל.
נשר גם עלה הכותרת האחרון, ואת הזוחלים שטפתי באקונומיקה. אני עכשיו כל כך מרוצה. בבזיון הזה, להיות כל כך מטומטם שדבר כה פשוט יכול להשרות כזו נחת. והפרס שלי הוא לכתוב. כן, כן, זה הפך להיות העונג הכי עמוק.
יש משהו אופטימי בניקוי של זגוגית. עם כל תנועת מגב, החושך מתמעט וגדלים חרכי האור. לו יכולתי לחיות בעולם סמנטי של אידיאליזציות - מולטי-ורס סבוך, יונגיאני, ללא זמן או חלל - אני מקנא בחופש שלכם, בניתוק הזה מהפיזיות. אולי אם הייתי לוקח איזה סם. אבל המוח שלי דפוק גם ככה. לא חכם יהיה להעביר אותו מעבר לגבול מוקדם מהצפוי. אפשרות לקרוא לזה העברת אפוטרופוס - אני לא רוצה.
כשלמדתי באוניברסיטה היה בחור קריפטי שקרא ספרים שאני לא הבנתי, ופעם אחת הוא העביר שיעור על ספר שאפילו הוא לא הבין, שהיה זרם תודעה של סופר שהיה במציאות חולה נפש. אז מן הסתם ההקבלה נדרשת. אף פעם לא החלפתי איתו מילה, עם הבחור הקריפטי, חוץ מהפעם ההיא ששנינו יצאנו מבניין אחד והלכנו לכיוון אחר והלכנו אחד ליד השני, והוא אמר לי: "בסיטואציות מביכות לא תמיד חייבים לדבר." והגביר צעדים כדי שלא נלך יותר במקביל.
בקיצור, אני באמת במיינדסט חיובי.