אני והחיה שבי

רק נשלטת מדויקת עבורי תצליח להבין עד הסוף את מה שאכתוב עכשיו על 2 הסצנות השונות. היא צריכה להיות סבלנית, לאהוב את שתי הסצנות ולהבין שבמעבר ביניהם, שם מתחיל הקסם.  אם בסרט שהיא תחווה אין את שתי הסצנות, אני בוודאות לא הגיבור שלה, אבל אם כן, הסרט יהפוך מהר מאוד לסדרה בהמשכים.

בסצנה הראשונה, אהיה המגן, החבר, מחבק ומכיל. עמקי הנפש, הפחדים ורמזים לנקודות התורפה של הגיבורה הנוספת יחשפו שם. אבל גם האומץ, התעוזה שאולי יתחבאו להם טוב טוב בפנים, אמצא אותם ואשים עליהם את היד.

מה שכן, שום דבר לא יכין את הנפש החשופה למה שיתרחש מיד לאחר המעבר...

ופתאום, הגוף שלה ירכן קדימה, הידיים יפרסו לכיווני והחיה שבי תצא החוצה. היא לא תשתולל, רק תהיה מחושבת ועוצמתית, ותדע להינעץ בעוצמה וללא רחמים בכל חור בנפש ובגוף העדין שלה. הידיים שלי יקבעו אותה לזוויות הנכונות שעוצמת הנעיצה תהיה מדויקת ליצר שמבקש להתפרץ אצלי החוצה.

למרות שהכוח שלי יתפרץ בהפתעה, ויגרום לשדיים, ישבן ושאר חלקי הגוף להיפצע, להסתמן, ולכאוב, דווקא תחושות התנגדות טבעיות יתחלפו בכניעה ושחרור. זה יכאב יותר, תחושת הריקנות תהיה עוצמתית יותר, אבל הזיכרון מהסצנה הראשונה עדיין טרי ויעשה את שלו.

עמוק בפנים, למרות תחושת העירום והפגיעות, גיבורת הסרט תרגיש מוגנת מאי פעם. היא תבין שאומנם היא לא מובילה את התסריט אבל היא גיבורה לכל דבר, שבלעדיה הסרט לא קיים. ושבעצם בכלל לא מדובר בשתי סצנות, אלא בסצנה אחת גדולה שגם שאנעץ עמוק בתוכה בכל מקום בחייתיות, אהיה תמיד גם החבר והמגן שלה.

כשניצור לנו את גן השעשועים הפרטי שלנו, הגלגל הענק יהיה היעד הראשון.

על פניו, הוא לא מעלה הרבה את הדופק ולא יחסיר נשימות אבל יש לו קטע מיוחד שתגלי רק למעלה למעלה. כשנהיה גבוה בשמיים, נוכל להסתכל על האופק בכיוונים השונים, נסתכל ביחד על המתקנים וארגיש דרכך מה עתיד להחסיר לך פעימות ולמה את מפחדת להתקרב בגלל טראומות ומחסומים.

נהיה לבד שם, אף אחד לא ידע מה נאמר, ונדמיין ביחד את המסע, לפחות את מה שרואים משם. כשתתרגשי ותפחדי ושהגלגל ינוע למטה אחבק אותך כמו שאף פעם לא הרגשת.

ואז ננוע בין המתקנים. לחלקם אחכה שתקתי לי את היד ונרוץ לשם ביחד, באחרים אדחוף אותך קלות ויהיו כאלה שאשמור שלא תתקרבי או תחשפי אליהם.

לעולם לא תפסיקי להתרגש כמו ילדה שחיה את הרגע, ואם תפסיקי לרגע אצור בגן הפרטי שלנו מתקנים נוספים, שיגרמו לנו לרצות לחזור לשם גם שמידי פעם נהיה רחוקים משם.

ותמיד נזכור שהגלגל הענק שלנו שם, מחכה לנו לנוע איתו ביחד למעלה, לנשום אוויר נקי, להירגע, ולהסתכל על גן השעשועים הפרטי שלנו, שבנינו ביחד...

בכל תקופה בחיים, אם היו שואלים אותי את השאלה הזו , הייתי עונה תשובה מעט שונה. בשבועות האחרונים הגעתי להגדרה פשוטה שמסכמת את כל התקופות גם יחד. אני Unstoppable 

אני לא חכם יותר, טוב יותר, יפה יותר או וואטאבר. הפסקתי להתחרות כבר מזמן והעיסוק בזה עבר מבחינתי מן העולם. אבל גם אם מישהו יחשוב שאני לא חכם, מוכשר, עקשן מספיק להשיג את מה שאני רוצה, הוא הולך להיות מופתע בגדול. 

ההפך. מעורר המוטיבציה הגדול ביותר שלי שיגידו לי שאין לי סיכוי, ודוגמא קלאסית קרתה לפני כמה חודשים טובים, כשכל חברי ההנהלה לא רק זילזלו ברעיון שלי לשיתוף פעולה עם חברת ענק, (שלדעתי הוא גאוני), גם שמו לי מכשולים והפנו לי את הגב בזלזול שהיה משבית כמעט כל אחד. ישבתי על הרעיון חודשיים, והוא נשלח ישירות לחברה ההיא, מעל לראש של כולם, והיום לחצתי את היד של המנכ"ל של אותה חברה, שפאקינג הגיע במיוחד לפגוש אותי בלונדון ולהציג לו ישירות את הרעיון. כבשתי פסגה שמעטים בעולם יכולים לחלום עליה.

בניגוד לעבר, העובדה שאף אחד מחברי ההנהלה לא התקשר לפרגן לא מזיזה לי. ההפך. שיזדיינו כולם אחד אחד. 

ועם כל הקשיחות שלי, הרגשתי לאחרונה כמו גיבור הילדות שלי, סופרמן. הלב נמחץ חזק והפיל אותי לקרשים בדיוק כמו שקריפטונייט היה מנטרל כל כוח על של מי שחשבתי שהוא בעצם כל יכול. Well, הוא לא, וגם לא קרוב לזה אפילו בפנטזיה. 

אבל קמתי על הרגליים, ניגבתי דמעות ונשמתי עמוק בזמן שניסיתי ללמוד את השיעור שהייתי צריך. רק אלוהים יודע מאיפה הבאתי את הכוחות לעשות את זה.

אני לא יודע בדיוק מי אני. אני כן יודע שאף אחד לא יכול, לעולם, לעצור אותי.

היא ירדה על שתי ברכייה, השפילה מבט וחיכתה בריכוז. אפילו לנשימות שלה היא לא שמה לב, רק לשלי, האוזניים עקבו אחרי ההליכה שלי מסביבה, כשאני בוחן אותה מכל כיוון.

המוח שלה מרוקן, השריטות, הפחדים, השדים, הרצונות שלה וכל מה שבעצם חשוב ומניע אותה יונח אצלי למשמורת ביד, במקום מוגן. וגם אם עוד רגע אזרוק אותה לסצנה מדומיינת שלי, לעולם לא אפיל או אזניח את מה שחשוב לה.

למרות שאכיר בע"פ את כל מה שהופקד אצלי, עדיין אציץ, אריח, אטעם מידי פעם ואקנח בחיוך שובבי.

ואז אשלוף את השדים שארצה להוציא ממנה וממני החוצה ואושיב אותם בינינו ונסתכל עליהם ביחד כששנינו מזנקים אחד כלפי השני כמו מגנט.

ונתערבב, צמוד צמוד, חזק ביחד והשדים, שפעם נראה מפחידים יצמידו אותנו חזק אחד לשני ותחושת עונג תעטוף הכל.

לנשום ולזכור... שהכל לטובה.

לנשום לזכור שאפשר גם לאהוב מישהי גם שהיא מאושרת ושמחה, ולא שלך. 

לנשום ולראות איך מסביבי אנשים מדהימים, מחבקים, שתמיד ידעתי ששם, אבל כשהלב צריך חיבוק וקשה לנשום, הם עוזרים, מחבקים ומנשימים את הריאות והראש בתובנות חשובות.

לנשום ולזכור, שגם אם זה קשה, וצובט בלב, ואולי זו רק פנטזיה שבניתי לעצמי, ואולי לא, יש כאן שיעור יקר שחבל לא ללמוד.

ועכשיו... לנשום

כלל ראשון: בשניה שהבנת שלמישהי יכולת לעשות לך קווץ' בלב, תוודא שהחמודה מבינה את זה מיד 

מדהים כמה הצלחתי ללמוד ביומיים האחרונים.

על הלב: מסתבר שהוא פועם. חזק. מוכן להכיל. ענק. וגם פגיע, כמו שהוא פתוח להכיל.

על האגו: הדבר שהכי חשוב לשולט בעיניי לשלוט בו, זה עליו. והוא בשליטה מלאה. ניצחון לא קטן שלי. 

על מילים: שיכולות להרים, להוריד, אבל בסוף למצוא את הנתיב הנכון להסביר את הכוונות הנכונות והאמיתיות שלי, ולעטוף כמו שאני באמת מתכוון.

ומעל לכל על הקונפליקטים שבי: הבנאדם שאני מול והחיה שאני. שרוצה להיות שניהם, בלי פשרות. וכנראה שעוד לא מצאתי את האיזון הנכון ביניהם. וזה כנראה שזה השלב הבא.