אני והחיה שבי

רק עם עוד 2 אצבעות והצלפות בישבן

כי בסוף מה אנחנו צריכים?

שמישהו יעטוף את הנפש שלנו, עם הצדדים היפים, המכוערים, השונים והמיוחדים.

זה לא הספאנק, לא הפלוגר או היד שנוחתת, זה השד שזקוק לצומת הלב.

זו גם לא המילה שמורידה ומשפילה אלא התחושה של השד שמחייך לו שם בפנים, כי מישהו סוף סוף ראה ונגע בו.

בסוף מעטים יראו את השדים שלנו, יחבקו אותם וילטפו.

אבל גם ידאגו להם, יאכילו אותם וינחמו, או ירימו ויגדלו אותם כמו ציפור והגוזלים שלה.

כזה. מאחל פה לכולם, ולי, להרגיש.

הושמד

דרך בלוגים כאן אני מקבל לעיתים הצצה לעבר, כי לעולם יש דינמיקה שלא פוסחת על הרבה.

השולט ההוא עם 700 המסיכות, גיבור העל בלי שום נקודות תורפה שעוד בפנטזיה משלו שזה יעמיד לו חורים בשורה שיתרחבו בשבילו ורק בשבילו.

והנשלטת ההיא שהנה נפלה לעוד הצגה רומנטית-אירוטית של שרלטן מניאק שתכף תהפוך לדרמה-אימה-סיוט, והלוואי ואני טועה (אני לא, הנה הפוסט של איך לא ראיתי את זה בא). כמה כאלה ראיתי.

ועוד אחת, שהחיים כבר לא שווים לה, שהיא לא מבינה מה היא עושה בהם ורצף של תגובות יעני מכילות שרק מחכות לנצל את ההזדמנות בשביל עוד חור, אולי כמה, לחדור אליהם. והנה, היא מצאה את המושיע שלה. 

והשולט ההוא, שהפנים את מה שחשוב באמת ומה מיותר ודבילי, ואיך הוא בעניים, תענוג צרוף לקרוא מהצד.

אבל יש גם את אלא שכיף לראות שלמדו מוקדם את מה שלי לקח הרבה זמן להפנים. וכמובן גם את אלא שדרכם לא דרכי, ומה שנכון עבורם בהגדרה לא חלק מהמסע שלי. 

דברים שרואים מהצד...

בתקופה הכי מחוזרת שלי אני מרגיש לעיתים בודד.

בתקופה שהכי הרבה חיזרתי, שמעתי הכי הרבה לא.

בתקופה שהכי רציתי משהו אמיתי, בסוף הכל היה פרי הפנטזיה. 

בתקופה שנתתי הכי הרבה לכולם, קיבלתי לא מעט צביעות ושקרים.

בתקופה הכי מפוצצת בפנטזיות והלב הכי גדול להכיל, הוא ריק, והפנטזיות מעלות אבק במוח.

אבל דווקא בתקופה שהכי יכולה להוריד אותי למטה, למדתי על עצמי הכי הרבה, כן. בגיל 44. בניתי סולם, הצמחתי כנפיים ועפתי גבוה יותר ממה שחשבתי שאי פעם אעוף.

הכל זמני, ועדיין, כבייכול לא השגתי כלום, אבל בתכלס, זכיתי, בי.

פעם קינאתי בגברים שידעו לנתק רגש בסטוצים ולחדור ולהינות בלי לשלם מחירים דרך הלב. היום? רגש הוא כוח על מבחינתי, החדירה המעניינת היא ללב ולמיינד כי לתחתונים זה משעמם, חסר אתגר.

אם היא תסתובב בתנועות גוף של "תגע בי כבר" אך ורק החרמנות השתלטה עליה, היא תסיים את היום בלאונן או שתתפוס את הגבר ההוא, שחם עליה כבר שנתיים והיא תעשה לו טובה כי זה מסתדר לה באג'נדה הרגעית. אותי זה כבר לא מאתגר בשום צורה.

העבודה המעניינת היא, תמיד, בין המפגשים. הגעגוע יעביר זרמים בגוף, הציפייה כמעט תגרום לה לגמור, הגברים שהיא תסנן בין לבין יגרמו לה להרגיש ראויה הרבה מעבר למה שאני ארגיש.

כמו שהולכים שעות בשמש בידיעה שבסוף יש את כוס המים שתשאיר אותך בחיים, ככה הציפייה לתחושה של הביחד תרגיש. אדאג לצמא, לגרון יבש, והלגימה של המים תהפוך לדבר הכי טוב שקרה לך בחיים. כל מקור מים בדרך לבאר תיראה כמו שלולית מעופשת שהמים שם מרים ורעילים.