Sextape

תלויה על חוט הכמיהה.

אפתיה הורגת, אבל לא אכפת לי.

ה.מ

מחכה ליום בו תוציא אותי לטיול, רק אתה ואני. אני אארוז את מיטב מחלצותיי, אטפח את גופי ואהיה יפה וטובה להפליא. אתה תוביל אותי אל הרפתקאות במקומות מרוחקים בו אף אחד לא יכיר אותנו ודבר לא ירחיק ביננו, ואילו רק לשעות ספורות. אני אתפעל מהנופים הקסומים ואתה תציג אותי לראווה בכיכר העיר, בין העוברים והשבים, תחת האפלה הלילית. אתה תהיה גאה ואני אהיה מאושרת כי עבר זמן רב כל כך מאז זכיתי לצאת החוצה והרצועה כבר הפכה לעזובה ומיותמת.

  

כשעולמך מתפורר ילדה, זכרי - אין דבר שהלקאה טובה אינה יכולה לתקן.

עשרות שמלות יפיפיות ואריגים משובחים נחים בארוני, אך עדיין הכי אוהבת להתקשט בחבלות שאתה מותיר על גופי.

אני מובלת לבמה באישון ליל. אחיזת ידו חזקה כתמיד ומנחה אותי במעלה המדרגות. אינני עוטה דבר לגופי פרט לכיסוי עיניים שחור מתחרה ולצווארי קולר עם תליון בצורת המספר "13". עקבי הסיכה שלרגליי טופחים על מרצפות השיש המהודרות, שפתיי משוחות באודם בגוון עמוק ומאחורי משתרך שובל של ניחוח מתקתק. אחרי הכל, על הסחורה להראות במיטבה בפני הקונים הפוטנציאלים.
לאחר שניות מספר אני יכולה לחוש באורות הניאון המכוונים עלי בחזקה, חושפים כל פיסה, נקב ועיקול בגופי לכל הדורש. כיסוי העיניים מוסר ואני פוקחת את עיני לרווחה, משפילה את מבטי ומתענגת על העקצוץ במעלה גופי שהולך ומתגבר לנוכח מבטיהם הבוחנים של קהל הקונים המשולהב.
הוא מציב אותי בשלל תנוחות, מספר להם עלי, על כל מה שיוכלו לעשות אם רק יהיו מוכנים לשלם בנדיבות. "הילדה ממושמעת וצייתנית", הוא מפרט, "בובת מין מושלמת, צעצוע גמיש ומתוק שאפשר גם לקמט ולשבור ללא חשש, אל תתנו לחזות העדינה שלה להטעות אתכם רבותיי". אני מעזה להרים את עיניי רק מעט ומעיפה מבט חטוף בשלל האדונים המעונבים וחמורי הסבר שהחלו זורקים מספרים לחלל האוויר בלהט כאילו נקלעו למלחמה עקובה מדם. הם נאותים לחלל אותי, ואני, כמו הזונה הטובה שתמיד הייתי, הייתי נאותה לשרת.
"יש לנו מנצח", הוא הכריז בקולו העמוק לאחר דקות ארוכות של קרב צמוד, "ברכותיי, מספר 13 שלך ללילה ותוכל לעשות בה כל מה שרק תחפוץ".
באותם רגעים לא שמעתי דבר פרט לצעדים שעשו דרכם אלי, חזקים ונחושים. אני מספר, מוצר, סחורה לשימושם של זרים, והידיעה שאני עתידה להגשים את יעודי בעוד ערימת השטרות תתכלה בהנאה על ידי אבי הגאה יצרה לחלוחית במעלי ירכיי.
"מספר 13 לשירותך אדוני", חייכתי והרמתי את ראשי.

בשבועות האחרונים אני עוקבת באדיקות אחר הפרשה הביזארית אודות נקסיום, ארגון העצמה נשית באלבני ניו-יורק ששימש למעשה כבסיס לכת בה התבצעו שלל פשעים כגון סחר בנשים וילדים, עבירות מין שונות ומשונות, אחזקה בתנאי עבדות והיד עוד נטויה. ההקשר הסמי-סלבריטי לנושא הוא בדמות אחת מכוכבות סמולוויל אליסון מאק, המואשת כי גייסה שפחות מין עבור ראש הכת ואף החזיקה שפחות משל עצמה. אותן שפחות נדרשו לספק בטחונות על בסיס קבוע - בעיקר תמונות עירום, מידע מפוקפק אודותיהן ופרטים פיננסיים, אשר היו עתידים להתפרסם במידה ויביעו רצון לעזוב את הכת. במסגרת שהותן בכת נאלצו גם לשמור על תזונה דלה במיוחד, הוגבלו בשעות שינה וגולת הכותרת - סומנו על ידי branding בצורת ראשי התיבות של שם ראש הכת ואותה מאק. נכון לעכשיו עשרות גורמים מדווחים כי לכת אף היו קשרים עם חברות ודמויות בעלות שליטה כגון הקלינטונים ושבט רוטשילד ואני נוטה להאמין לכל מילה.
אז מה העניין עם מין וכתות? נדמה כי משחר ההיסטוריה הלכו הם יד ביד. מודה כי יכולה להבין את האפיל של "חברה סודית" עם טקסים קינקיים אך לרוב נראה כי במציאות הדברים הרחיקו לכת והיו הרבה פחות זוהרים, ולעתים התוצאות אף היו הרסניות במיוחד כאשר הסובלים העיקריים הם נשים וילדים. מספר דוגמאות ידועות הן Rajneesh Movement של אושו, Children of God בה רק השם מבשר רעות וכמובן Jonestown של ג'ים ג'ונס והקול-אייד הידוע לשמצה.


בסרטים זה נראה כך. במציאות צפו למאסטר כעור והרבה פסיכולוגיה בשקל שוודאי נלקחה מציטוטי השראה בטאמבלר

ליבי יוצא אל אותן נשים שנסחפו בזרם האכזרי ללא חגורת הצלה ואני לא יכולה שלא לתהות באיזה שלב הבחירה החופשית להתמסר עד כלות מתמזגת עם שטיפת מוח ופחד שמכלה את כל התאים האפורים וגורמת לך לעשות מעשים שאינך בהכרח מעוניינת לעשות. הקו הדק הזה, אותו קו שאין לחצות חשוב לאין שיעור, אולי הדבר היקר ביותר עבור אישה שבחרה להיות שפחה, שאוהבת להיות שפחה, שרוצה בכל מאודה להיות אחת.

תמיד אהבתי גני שעשועים, מתלווה אליהם תום מזוקק, מעין ממלכה בלב העיר לקטנטנים. פארקים וגנים תמיד שימחו אותי בתור ילדה, וגם כיום כשאני עוברת על פני אחד אינני יכולה שלא לשחרר חיוך. אמנם גדלתי בשנים אך נשארתי חובבת משחקים נלהבת בכל ליבי, אופן המשחקים אמנם מעט השתנה אך אהבת המשחק נותרה בעינה.
יום אחד אבא החליט להוציא אותי לטיול קצר על עבר גן השעשועים, גם הוא עד היום מאוד אוהב לשחק. הלכנו ברחוב באישון לילה, זרועי שלובה בזרועו והתקדמנו אל עבר הפארק השכונתי הקטן. הפארק היה ריק מאדם, מוכן עבורנו, כשמסביב נחים להם שלל מתקני משחק צבעוניים. הרגשתי רעד נעים עובר בגופי, כבר לא יכולתי לחכות להתחיל לשחק. ראשית אבא הורה לי להכניס אל פי את הצעצוע האהוב עלי ביותר, לינוק ולמצוץ, ללקק ולטעום, ואני ניגשתי למשימה בהנאה. הרגשתי כיצד הצעצוע היפה תופח בפי, מגיע למימדים מושלמים וממלא את לועי עד אפס מקום. טעים יותר מכל סוכריה שילדה קטנה כמוני חפצה בה. לאחר מכן אבא הניף את שמלתי הקצרה אל על, הורה לי לעמוד זקוף ומיקם אותי כנגד מתקן הנדנדות, כאשר ידיי אוחזות במוטות הברזל. ידעתי מה עתיד לקרות כאשר שמעתי את הצליל שמבשר שאבזם החגורה שלו משתחרר. עצמתי את עיני וחיכיתי להצלפה שלא איחרה לבוא. רעש החבטה היפיפה נשמע בבירור והדהד באוויר הלילה השקט... ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ישבני עקצץ ובער כל כך עד ששחררתי צווחות קלות, מקווה שאולי אחד השכנים יפסע אל אדן החלון לצפות במתרחש. בעוד ישבני מעלה אדים אבא חדר אלי בחזקה, ממלא אותי בעודי שעונה על מתקן הנדנדות, רטובה להפליא ומוכנה לקראתו, לשרת אותו כבובת המשחקים שאני. וכך המשכנו לשחק, חזק ומלוכלך, עד שאבא הגיע לשיא ואני הרגשתי אסירת תודה כתמיד שהנוזל הנפלא שלו שוב ממלא את גופי.
כשעשינו את דרכנו חזרה הביתה חייכתי שוב למראה גן השעשועים ההולך ומתרחק מאיתנו. זו הייתה שעת משחק נהדרת.

כמתבגרת פיתחתי אובססיה קלה ליצירתו הקאנונית של דנטה "הקומדיה האלוהית", וביחוד לחלק המרתק ביותר לדעת רבים - "התופת". המסע המייסר בין המעגלים השונים בליווי איוריו הקלאסיים של גוסטב דורה ריתקו אותי בצורה שרק מעט יצירות ספרותיות הצליחו בחיי ולא אחת תהיתי כיצד עולם התופת המוצג בסדיסטיות צדקנית בכתביו של דנטה היה נראה בקונטקסט מודרני יותר, ממשי יותר.
ואז, אי שם בשלהי גיל 15, צפיתי לראשונה ב"סאלו", או בשמו המלא "120 ימים של סדום", ולא הייתי צריכה לתהות יותר.
זה הולך בערך כך:
באיטליה הפאשיסטית חבורת רודנים צמאי כח ושליטה חוטפת 18 בני נוער אותם יעבירו 'תופת' במשך 120 יום בכדי לספק את יצרם. התופת של פאזוליני מחולקת גם היא למעגלים - טירוף, צואה ודם, ומספקת זוועות למכביר המובילות בעיקר לאיבוד הדעת.

על המתרחש משקיפות ארבע זונות אותן גייסו הרודנים על מנת לטבל את האווירה בעזרת הגיגים מעוררי תאווה שמהווים השראה לשלל העינויים בשבויים, אף כי לא נראה שהרודנים זקוקים לעידוד חיצוני כלל. המתנגדים מבין בני הנוער פוגשים את מותם בצורות מחרידות המפורטות היטב בסצינת הסיום של הסרט שהשאיר אותי, הצופה הרכה בשנים, בלב כבד.

על אף הסלידה, מצאתי את עצמי חוזרת לסרטו השנוי במחלוקת של פאזוליני מספר פעמים בחיי. לא התענגתי על הצפייה בשום צורה אך תמיד הייתי מהופנטת ולא יכולתי להסיר את עיני מהמסך גם במהלך סצינות שהיו מאתגרות יותר עבורי בתור נערה (מילה אחת - 'זכוכית'). אי אפשר שלא להיות מרותקים לעולם הזה שיצר, לסטיה, לתועבה, שאליהם אני יכולה להתחבר בהמון מובנים אילולי כפייה והרג היו מצויים במשוואה. אחרי הכל, התופת תמיד הייתה יותר מרתקת מגן העדן, ולשם עיני תמיד היו נשואות עד שיצרתי את התופת הפרטית שלי, בה אני מרגישה בבית.

רשרוש מרגיע העולה ממכונת כתיבה בגוון אדמוני, הררי ספרים עבי כרס ומושב המזכיר תא הקפאה אליו מוכנסות בריות דגולות הצפויות להפשיר כעבור עידן ועידנים. סדרת צלצולים רועמים של פעמון הדלת, כאלה המבשרים רעות. אישה יפה אחת באוברול אדום, אחד הזכור לי היטב. חבורת ליצנים מרהיבים וחסרי מוסר פורצים פנימה, בזוים ושפלים מתמיד.
זעקות שבר, חוסר אונים, ריהוט יוקרתי, כאוס מושלם וילדה אחת מהופנטת למסך.
זוג מספריים נשלפים בחטף ויוצרים חורים באותו אריג אדום, כאלה החושפים שדיים קטנים וורודים, מפוחדים, מבוישים. חור נוסף נפער בתחתית הבד היפיפה והופך לקרע רחב המפשיט לחלוטין את העלמה המייבבת לעיני הקהל המשולהב.
באותו רגע תיעבתי אותם, גלוני כעס של ילדה רכה בשנים גאו בי, אך למרות זאת לא הצלחתי שלא לחזור אל אותם מראות בראשי שוב ושוב ושוב ולעשות איתם שלום בנבכי מחשבותיי, כשאף אחד אינו רואה. היום אני יודעת היטב שעוד אז אהבתי אותם, אהבתי מאוד.

פנטזיית האונס המושלמת שלי, בחסות אדון ק'