חתול מעורר

הפייס הזכיר לי היום לפני עשר שנים.

מספר עגול שכזה.

עשר.

תמונה מהטיול הראשון לסופש שלם עם קבוצה שהפכה להיות משפחה בהמשך.

זו הייתה התקופה הסוערת והמאושרת בחיי.

הייתי על גג העולם.

מגשימה כל חלום אפשרי.

נראית מעולה, בריאה, עם יכולות כלכליות, נשואה באושר עם בעל שאוהב בטירוף (או שככה הוא נתן לי להאמין לפחות), אמא שמגדלת שלושה בנים מדהימים,  וחופשייה...

והמתנות הללו שזכיתי בהן אבדו, אט לאט.

לא ידעתי לעצור, לא ידעתי לשמור, לא ידעתי להעריך.

נסקתי מעלה מעלה.

קרני השמש חיממו את כנפי ככל שהעזתי להתקרב אלייה, עד אשר נשרפו כליל וצללתי חזרה למטה. 

למטה לתהום החשוכה.

אך השמש גם סינוורה את עיניי.

הרגשתי קרקע מתחתיי, חמה ונעימה, אך לא ראיתי שאני בגהנום.

נהנתי שם. עיוורת. לא רואה באיזה מקום רע אני נמצאת.

עד שיום אחד התחלתי להרגיש את להבות הגהנום שורפות את גופי.

בצרחות אימה הצלחתי לפקוח את עיניי ולהתחיל לחפש את דרך היציאה.

הטיפוס חזרה למציאות היה קשה. צעד אחר צעד, נאחזת בקושי רב בבליטות שמוצאת ומושכת את עצמי למעלה.

לקח זמן למסע אך הצלחתי לבסוף לצאת לעולם, לקרקע יציבה.

עשר שנים אחרי,

יושבת במרפסת האהובה.

שבת בבוקר, מוקדם, כולם ישנים עדיין.

ואני מחייכת כי טוב לי.

קוראת בבלוג של אחד האנשים היותר מוערכים בעיניי ביכולת הכתיבה הנהדרת שלו ונדהמת עד כמה המשפט הבא מדוייק גם לי:

לא צריך להיות מאושר כדי להיות מאושר, אלא צריך להיות בדרך הנכונה. 

כן, אני בדרך הנכונה.

אוטוטו גם אחזור לרכב,

מבטיחה לעצמי.

וחוזרת למיטה להתכרבל בחיקו של האחד שפשוט גורם לי גם לחייך כיום.

בוקר טוב.