חתול מעורר

קידוש
שולחן גדול ערוך במפה לבנה וכלים נאים. משפחה גדולה מתיישבת מסביב.
אב השבט עם 4 ילדיו הבוגרים
שניים עם המשכיות ביולוגית ושתיים בלי הצאצאים.
מברך על המזון בקדושה של שבת. של משפחה יהודית.
משפחה מזרחית כשאני הייתי חלק משבט שכזה אצל משפחה אשכנזית.
ואין הבדל. אפילו לא במאכלים המוגשים.
הינה דווקא לפני מניחים את הכלי עם תפוחי אדמה ועוף בגריל.
התחושה בקיבה קצת רועשת ומזכירה, איך פיתחתי אלרגיה בעקבות ארוחות השבת, לעוף בגריל עם תפוחי אדמה.
מחייכת ומסרבת בנימוס ומצליחה להרגיע את אותו זכרון של הקאה.
שנתיים וחצי בחיק הדת. שנתיים וחצי שהייתי תלושה.
שנתיים וחצי של כל ארוחת שבת עם אותו עוף ותפוחי אדמה. כי ככה זה באותו בית דתי אשכנזי, זו המסורת הקדושה.
פרק ב בחיי שהיה הכרחי לשפיות הנפשית.
איך מאור הזרקורים וחיי הלחץ המטורפים, נפתחה לי דלת לחדר אטום ונעים.
עם חלון קטן להציץ החוצה מדי פעם ולהזכר, לעיתים בגועל, כאב ועצב רב, לעיתים בגעגוע וערגה, לחיים שהיו מנת חלקי עד הקריסה.
מקום של שקט ורוגע ובלי דרמות. עם משפחה חמה ומקבלת בלי סייגים וסימני שאלה, אלה פשוט בהערכה ואהבה כנה.
וארוחות שישי עם המשפחה המורכבת שלנו, המאוחדת מחדש, אמא אבא ו5 צאצאים. אני אמא שלהם, הוא אבא גאה לשלו.
והנועם והכיף בלהיות שוב משפחה מלוכדת שכזו.
ולמחורת ארוחת השבת הדתית היפה, הבנים שלי כבר מחכים בציפייה (מוותרים בשמחה כשאצל אמא בסופשים נמצאים, על זמן חשמל, טכנולוגיה ומסכים), שישלוף משחק קופסא או קלפים וימריא איתם בדימיון למחוזות חדשים.
ולמרות שהמחיר על כך היה החוסר השלמה שלי בחיים שהם כה לא אני, היה לי קשה בטירוף כל פעם שחשבתי לסיים ולחתוך.
כי משפחה היא ערך עליון. כך תמיד הייתה האמונה שלי.
והינה המשפחה שהתארחתי אצלה לארוחה, אני קשורה אליהם קרוב לעשור. מכירה מקרוב ויודעת את כל המלחמות הפנימיות והמריבות, ועדיין לאותה ארוחת שבת מלכדת, משאירים בחוץ את כל האנרגיות השליליות.

אומנם אני חילונית בהגדרה ובמהות,
אך גאה להיות שייכת לעם היהודי עם שבת וקידוש.

ואולי יום אחד אזכה שוב לארח לארוחות שבת, משפחה שלוכדה מחדש, ואפילו אגיש עוף בגריל....