הודחתי מתפקיד פיקודי בצבא.
הייתי מפקד צוות, ואחרי חומת מגן, הודחתי מתפקידי בגדוד והועברתי לגדוד אחר.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים. אם זה היה מוצדק (זה לא) או לא (זה לא). בשורה התחתונה או שממש פישלתי והגיע לי, או שממש פישלתי בהבנה הסיטואציה ובמתן תשובות לסיטואציה ואיבדתי עליה שליטה. ככה או אחרת במבחן התוצאה - הודחתי.
בלילה שקיבלתי את הבשורה היינו באימון בבה"ד 1. חזרתי לחדר, עברתי לבגדי ספורט ואמרתי ליוני שישן לידי שאני יוצא לריצה. הגעתי לפינה בגדר ושם, שם הגולה בגרון הייתה חזקה מידי ופרצתי בבכי. ממש בכי. עם דמעות, קולות כאב. בכי שנמשך דקות ארוכות. לא היה לי למי להתקשר, הרגשתי בודד, הרגשתי מושפל. שנים לקח לי להתאושש מהחוויה הנוראית ההיא - לא משנה כמה הישגים צברתי, תמיד היה שם המקפ"צ המודח.
שנים שנאתי את המפק"צ ההוא. את הילדותיות שבבכי, את הרפיסות בניהול הסיטואציה, בשורה התחתונה הכואבת. הייתי גאה רק בגבר שקם מתוך המקום השפל הזה וטרף את העולם, שמתוך תהום הבושה עמד על הפודיום הגאווה בהמון תחומים.
היום?
היום אני מקנא במפק"צ ההוא, על הכוח שהיה לו להתחיל שוב, מכאן ועכשיו, את המסע הארוך של החיים.
