פעם בכמה זמן אני עושה בדיקות דם.
סתם כדי לבדוק שהכל בסדר.
היום בבוקר עשיתי.
בעודי ממתינה לתורי אני צופה בכל הסובבים אותי.
באיש הזקן שאפשרתי לו לשבת ולהיות לפני.
באישה עם ארבעה ילדים שבקושי מצליחה להשתלט על שניים מהם.
באישה בהריון המתקדם שכבר קשה לה לסחוב אותו..
מסתכלת על איך לאט לאט עם הזמן אהיה באותו המצב שלהם. אהיה בשלב שלהם בחיים שלי.
הגיע תורי.
האח קורא לי.
שואל אותי מה שלומי ואם אני מרגישה טוב.
אני עונה לו שכן בקצת קרירות.
שונאת ששואלים אותי המון דברים על הבוקר, או שבכלל מדברים איתי.
הוא לוקח את ההפניה לבדיקות.
רואה מה צריך לקחת.
מתחיל להרצות לי במשך מספר דקות על כך שזה לא יכאב וכל הבולשיט הזה.
לא נעים לי להגיד לו שאני יכולה לפתוח ורידים הרבה יותר טוב ממנו ואני עושה את זה בעיניים עצומות.
יש לי ורידים בעיתיים. מאוד.
הם דקים, עמוקים, קשה למצוא אותם..
הוא מחפש ומחפש ומחפש ולמרות שאני אןמרת לו בדיוק איפה צריך לדקור אותי הוא לא מקשיב.
ואני מתחילה להתעצבן.
הוא מהדק את החוסם ורידים.
כואב לי.
ואז עולה לי המחשבה הסוטה על קשירות.
והנה הוא חושב שהוא מצא משהו.
הוא אומר לי ״אני אצטרך לחדור עמוק״.
ישר עולה לי חיוך ואני אומרת לו ״אוקיי״.
הוא לא מצליח כי הוא לא במקום הנכון.
אני מתחילה ממש להתעצבן.
כואב לי. אני מרגישה בסשן ארוך ולא נחמד במיוחד.
ואז אחרי עוד מספר ניסיונות כושלים שלו החלטתי לקחת את המושכות לידיים.
לקחתי ממנו את המחט.
החדרתי אותה לעצמי והוצאתי דם.
ממש בחצי דקה.
אידיוט.
אחרי זה הוא אומר לי שלמרות שאני גסת רוח וחוצפנית, הוא מצטער על אי הנעימות.
לא מבינה למה אני גסת רוח בכלל.
הוא העביר אותי סשן מדיקל ארוך ומיותר.
ישר אני מתקשרת אליך.
אני מספרת לך ואפילו קצת מתבכיינת.
ואז אומרת לך שבא לי סשן מדיקל שאני אוביל אותו (אני בעלת הידע).
אתה מתלהב.
אתה מפחד.
אבל אתה מוכן לעשות את זה. בשבילי.