אני יושבת במרכז לימודים.
לומדת.
חבר מהלימודים בא לשבת איתי.
אנחנו מתחילים לדבר. לצחוק.
תמיד רועש מסביבי איכשהו.
גם חברות באות לשבת.
מהר מאוד כבר אף אחד מאיתנו לא באמת לומד.
לפני שהוא הולך אני קצת מעצבנת אותו.
מבלי ששמתי לב הוא בא מאחוריי עם דבק סלוטייפ.
קושר אותי לכיסא עם דבק סלוטייפ.
אחרי זה קושר לי את הידיים עם הדבק.
הוא דאג לזה שאני אהיה קשורה היטב ולא אזוז.
אני קצת בהלם, אבל זה חירמן אותי ממש.
התחלתי להרגיש איך התחתונים שלי מתחילים להירטב.
אחרי כמה דקות הוא בא לשחרר אותי.
הוא בא באגרסיביות.
קורע את הדבק בידיים שלו.
אני מסתכלת עליו המומה. לא מבינה מה קורה. לא מעכלת את מה שאני חווה.
אני מחייכת. קצת מסמיקה.
התחתונים שלי כבר ממש רטובים.
אני מרגישה משהו שכבר לא הרגשתי המון זמן.
״חשבתי שתתעצבני״ הוא אומר לי.
אני צוחקת.
הוא לא מבין למה הוא גרם לי, אבל זה רחוק מעצבים.
זאת בעצם החוויה הבדסמית הראשונה שנהנתי ממנה.
לא יודעת אם זו ממש חוויה בדסמית.
אבל אני לא מפסיקה לחשוב על הרגעים האלו.